עדויות הפיגוע משרונה: "התחבאנו שעה במקרר"
בירייה הראשונה הן חשבו שמשהו נפל, אבל כשהחל רצף היריות - קמו עדי וחברתה מהשולחן ונכנסו למטבח ב"מקס ברנר": "פשוט חיכינו שם בקור כשחברה שלי הייתה בלי נעליים ומישהי אחת נתנה לה כפכפים"
תושייה של אזרחים והרבה מזל מנעו קטל גדול בהרבה בפיגוע אמש (יום ד') במתחם שרונה בתל אביב. עדי ברחה למטבח של "מקס ברנר" עם חברתה עם תחילת היריות, "במשך שעה התחבאנו שם", סיפרה. "היה בכי בתוך המקרר. ניסינו לשמור על קור רוח אבל הייתה היסטריה. חיכינו בשקט בשביל לנסות לשמוע משהו. פשוט התחבאנו מאחורי המאפים".
עדי וחברתה הגיעו למקום ב-21:15 לערך, "קיבלנו את המנות, אחת החברות הלכה לדבר בטלפון ונשארנו אני ועוד חברה. הייתה ירייה אחת ממש קרובה אלינו וחשבנו שמשהו נפל, ואז החל רצף יריות מטורף. אתה מבין שזה פיגוע. זה היה כל כך ברור וכל כך קרוב. לא הצלחתי לראות כי היינו בפינת העישון. חברה שלי רצה בלי נעליים ובלי טלפון ואני רצתי עם הנייד. נכנסנו לתוך המטבח, היינו שם חמש דקות ועדכנתי את אימא שלי שאני בסדר. ראינו שם אימהות שחיפשו את הילדים שלהן. כשהיינו כבר בתוך המטבח מישהי צעקה 'המחבל פה' וכולם שוב התחילו לצרוח, ואז נכנסו לתוך המקרר. נכנסנו פנימה והתחבאנו בתוך המסתור הזה. פשוט לא היה מקום אחר".
היא משחזרת את הרגעים הקשים: "ממש קפאנו והיינו שם במשך שעה. אף אחד לא אמר לנו לא לצאת. לא הייתה שם קליטה ולא יכולנו לתקשר. פשוט חיכינו בקור כשחברה שלי הייתה בלי נעליים ומישהי נתנה לה כפכפים". כעבור כשעה הגיע שוטר למקרר וביקש לצאת, "פינו אותנו לחדר אחר במתחם שרונה. רק אחרי שעתיים בערך חזרנו למקום האירוע וראינו מלא שוטרים. התיק שלי היה שם ולקחנו את החפצים שלנו. אז גם ראינו את החברה שלנו שהלכה לדבר בטלפון והיה חיבוק מרגש. זה היה מפחיד".
שמואל צרויה (54) מחדרה הגיע אתמול למתחם שרונה בתל אביב לדייט. "התיישבנו אני והגברת לדייט מחוץ למסעדה. המחבלים ישבו בשולחן המאוד קרוב לדלת. הכול היה פסטורלי ונעים. פתאום הם נעמדו ביחד. אתה רואה שהם דורכים את הנשק ואז - כמו בסרט נע - הם מתחילים לירות 'בום בום'. ממש ירו בבודדת, ירו אחד-אחד. ממש טבח. ירו בודדת כדי לא לבזבז כדורים. המזל שלי שלא בחרו בצד שלי - אם היו מפנים את הקנה אליי, לא היה לי לאן לברוח. היו הורגים אותי. כאן זה הכול מזל".
שמואל מוסיף: "לקח לי שנייה להתעשת, זה מהפך של מכאן לירח בין השתייה של הקפה לניסיון לברוח. ראיתי שוויתרו עליי, קפצתי מעל לחומה שמפרידה בין המסעדה לשדרה. התגלגלתי אבל רצתי כמו מטורף כי רציתי לחיות. שתי בנות בנות 12 רצו אחריי, הן בכו והתחננו שאגיד להן שאני בן אדם טוב. אמרתי להן לרוץ אחריי. הן היו לחוצות. נכנסתי לחנות בגדים סמוכה, שם נתנו לי מים".
שמואל מספר שהשאיר את הטלפון הנייד במקום הפיגוע, "הילדים ניסו להתקשר, להשיג אותי. הם היו בלחץ. מישהו נתן לי להתקשר להרגיע אותם. הם היו בלחץ. הטלפון עדיין לא חזר אליי, העיקר שאני בריא".
לפנייה לכתב/ת 
