לוח, גיר ומצלמה: הבמאים חוזרים לבית הספר
לרגל פסטיבל סרטי הסטודנטים של בית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב המתקיים בימים אלה, הבמאים ניר ברגמן, הגר בן אשר, דוד אופק, טלי שלום עזר ורענן אלכסנדרוביץ' חוזרים לסרטי הגמר שלהם. הם תמיד יהיו שם להיזכר בהם, ללמוד, לפעמים גם קצת להתבייש. צפו
"סוסי ים" (1998) - ניר ברגמן, סם שפיגל
ניר ברגמן בן ה-46 הוא בוגר סם שפיגל. את לימודיו סיים ב-1998, וארבע שנים לאחר מכן פרץ דרך לקדמת הבמה עם סרטו הראשון "כנפיים שבורות". במשך תקופה ארוכה התרכז בעשייה טלוויזיונית ("מעורב ירושלמי", "בטיפול", "מגדלים באוויר"), עד שחזר לבתי הקולנוע עם העיבוד לספרו של דויד גרוסמן "הדקדוק הפנימי" (2010). ב-2014 הביא את סיפורה של יונה וולך בביופיק המקומי "יונה", ובקרוב יוקרן בפסטיבל ירושלים סרטו החדש "להציל את נטע".
אני מנסה לתמצת את חווית עשיית סרט הגמר לאיזו תובנה ומוצא עצמי מתקשה. הזיכרונות רבים, טובים ורעים ולמרות השנים שחלפו הם עדיין חיים ואולי כאן חבויה המשמעות. עשיית סרט הגמר היא כה משמעותית שהזיכרונות נשמרים היטב כמו תמרורי דרך. שיעור מרכזי בבימוי קיבלתי בסצנת השיא של הסרט: נועם (זמר אלטיצר הנפלא), פוסע על מעקה קומת העמודים בלילה בגשם, מתחתיו תהום. נועם אמור להפנים שהוריו נפרדו לנצח ולהתפרק בבכי.
לאחר מספר טייקים אני רואה שהוא כמעט שם אבל לא באמת. בבטן התחתונה אני מרגיש שאין לי את הרגע, אבל רואה שהילד עייף, הצוות גמור, כולם כבר רוצים הביתה. אני מוותר. בראש אני עורך את הסרט ומקווה שבחדר העריכה אציל את הרגע.
בחדר עריכה אני מגלה שהבטן צדקה. הפילם לא משקר. זה ליד. זה לא נוגע. זה חמוד. זה לא פוגע. הסרט ערוך ומוכן וכעת אתה ניצב מול החלטה. האם להרים מחדש את כל הדבר הזה, הפסיכי לסטודנטים: לילה בחיפה בינואר, צינורות מכבי אש שחבריך לכיתה מחזיקים כדי לייצר את הגשם, פנסים מטים ליפול - וכל בשביל קלוז-אפ שאתה לא יודע אם תוציא ממנו יותר. התשובה היא כמובן כן. נועם עולה שוב על המעקה. שוב הוא 'ליד'. הפעם אני לא מוותר. בטייק ה-12 הוא מבין. הוא מביא את הרגע, אמיתי, פצוע, כנה. נוצרת הסינרגיה הכרחית בין שחקן, דמות וטקסט והרגע נצרב על הפילם ועל הזיכרון, שלי לפחות.
"סוסי ים" פתח בפסטיבל הסטודנטים של תל אביב ב-1998 והמשיך אחר כך לעשרות פסטיבלים אחרים, אבל למרות שהיה כרטיס ביקור מוצלח, הוא לא סיפק לי שום עבודה. במשך שנה חיפשתי את דרכי בפגישות כאלו ואחרות עם מפיקים רבים אך נשארתי מובטל. את העבודה הראשונה בתחום סיפקו חברי לכדורגל בשישי מערוץ הספורט, שראו את מצוקתי ונתנו לי לביים לשער השבת כתבות צבע על שחקני כדורגל. במקביל התחלתי לכתוב את "כנפיים שבורות", ואכן בפרזנטציה לקרן סיפק סרט הגמר את הסחורה כעבודה קודמת ואפשר לוועדת הקרן להטיל עלי את האחריות לקבלת תקציב לסרט קולנוע ישראלי באורך מלא. אין לי ספק שזה קשור לאותו רגע של נועם על המעקה.
"משעולים" (2007) - הגר בן אשר, מנשר
הגר בן אשר בת ה-37 היא בוגרת בית הספר לאמנות מנשר, אשר השתלבה בתעשיית הקולנוע הישראלית כבמאית ושחקנית. סרטה "משעולים" הוקרן בפסטיבל קאן ובפסטיבלים נוספים ברחבי העולם. בהשראת העלילה המתרחשת במושב במהלך חג השבועות, יצרה גם את סרטה הארוך הראשון "הנותנת" בכיכובה מ-2011. בקרוב תשלים את יצירתה הבאה "הפורצת" בכיכובם של ליהי קורנובסקי, סנדי בר, לירון בן שלוש ויניב ביטון.
זה כמובן היה נורא. גיהנום עלי אדמות. הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי. קושי שאין כדוגמתו. נורא, נורא, נורא. סרט גמר זה נורא. אלא שזה כמובן היה גם הרגע היפה ביותר שידעתי בחיי הסרטים שלי. סרט הגמר היה עבורי הפעם האחרונה בה אי הידיעה הייתה מקור לחרדות, ויש הרבה יופי בחרדות. יש יופי באיך שהן מניעות יצירה ובאיך שהן מכוננות תום. אך אז, בשלב מסוים, אחרי שני סרטים, לא היה לי אלא לקבל את העובדה, ולהיכנע לאמת - שאיני יודעת דבר. כתלמיד, כזה שעושה את סרטו הראשון, נוכחת בעוצמה המחשבה שאתה יודע כל. שקר מתוק, שנותן כח וממגר פחד.
היום, בדרכי אל הסרט השלישי, אני מוצאת נחת בטיפשות שלי, בחרדות שלי, באוטיזם, ובבלבול. אני מאמצת את הפחדים ולא נאבקת בהם, אני יודעת בודאות שאיני יודעת דבר, על קולנוע ובכלל. אני מתגעגעת למאבק, אך מתנחמת בטמטום.
"בית" (1994) - דוד אופק, סם שפיגל
דוד אופק בן ה-48 סיים לימודיו ב-1992 הוא בוגר המסלול המלא הראשון בבית הספר סם שפיגל. מאז יצירתו הראשונה כבמאי עצמאי (ביחד עם יוסי מדמוני, שותפו ליצירה) - הסדרה "בת ים ניו יורק", הוביל הפקות טלוויזיוניות עלילתיות ותיעודיות רבות כמו "טייק אוויי", "מלונומה אהובתי", "30 ש"ח לשעה" ו"להרוג את סבתא", וכן את הסרטים "המנגליסטים", "ההרוג ה-17", "מותרות", ו"האגדה על ניקולאי וחוק השבות".
הסרט "בית" התחיל ברגע אחד אמיתי: ימי מלחמת המפרץ הראשונה. המלחמה הראשונה שמשודרת בשידורים ישירים לכל מקום בעולם. הורי צופים בטלוויזיה באדיקות. עבורם זו הפעם הראשונה שהם רואים את העיר אותה עזבו לפני למעלה מארבעים שנה. הגשרים של בגדד הם עבורם זיכרונות ילדות, עבור האמריקאים מטרה. מהרגע הזה צמח הסרט שעבורי הוא דיון בשאלת הזהות דרך השאלה למה אנחנו נקרא "בית". השוק, הנהר, הריחות - גל נוסטלגי שוטף את ביתנו ברמת גן. לארמון שעזבה סבתי בעיראק? לבית שהקימו הורי ברמת גן?
את התפקיד הראשי של הסבתא הייתי נחוש לתת לשחקנית עיראקית. לבית שאקים אני כשתסתיים המלחמה? לא רציתי לראות שוב את חיים טופול עושה מבטא עיראקי. אבל מה לעשות שמבחר השחקניות העיראקיות בסביבות גיל השמונים הוא אפסי. היה זה יונתן ארוך, חונך הבימוי, שעלה על ההברקה הכל כך פשוטה לכאורה. "אם ביססת את התסריט על סבתא שלך...", הוא אמר (ואני תיקנתי: "שתי הסבתות"), "אז למה שלא תלהק אותה?". סבתא שלי שיחקה את שתי הסבתות שלי.
עבורי זו הייתה כמו הארה. אנשים אמיתיים יכולים לשחק, אולי רק את עצמם או הקרובים להם, אבל לשחק. משם זה עבר לוויקטור עידה, נגן הקאנון המיתולוגי ב"בת ניו יורק", לניקולאי ב"אגדה על ניקולאי וחוק השבות", ועד דמויות המשנה ב"להרוג את הסבתא". שוב סבתא. רק הפעם רומנייה.
"ליבינג רום" (2006) - טלי שלום עזר, אוניברסיטת תל אביב
טלי שלום עזר בת ה-38 יצרה במהלך לימודיה את הסרט התיעודי מ-2005, ושנה אחריו את זה העלילתי "ליבינג רום". כבמאית עצמאית הוציאה תחת ידיה את "סרוגייט" השערורייתי מ-2008. בשנה שעברה יצאה לאקרנים הדרמה שביימה "פרינסס" שהוקרנה גם בפסטיבל סאנדנס אשתקד.
אני זוכרת מהעבודה על "ליבינג רום" תחושה גדולה של שפע. זה הפוך ממה שמקובל לחשוב על סרטי סטודנטים. הרגשתי שיש לי את כל המשאבים שאני צריכה כדי לעשות את הסרט הזה. התמזל מזלי לעבוד עם האנשים המוכשרים ביותר.
זו היתה הפעם הראשונה שעבדתי עם שחקנים מקצועים והחוויה הותירה אותי פעורת פה. בתרגילים הקצרים שעשיתי לפני כן, עבדתי עם חברים, וגם כאשר הגענו בחזרות למשהו מעניין, היה קשה מאד לשחזר אותו מול המצלמה. הייתי המומה מהעובדה שתיקי דיין וקרן מור זוכרות את כל מה שדיברנו ומבצעות אותו בכזו דייקנות. הן היממו אותי בכישרון שלהן ובמקצועיות.
זו בעצם היתה נקודה בזמן של הכרעה, להפוך את התחביב של לספר סיפורים, למקצוע. וזה היה הרגע עבורי לקחת אחריות על הבחירה הזו ועל מה שהיא מחייבת. לאנשים לא מהתחום קשה לדמיין כמה אנרגיה מושקעת בכל רגע שנראה על המסך. העבודה על הסרט היתה סיזיפית וארוכה. הייתי צריכה אומץ כדי לספר את הסיפור הזה ואורך רוח ונכונות לספר אותו,
אני חושבת שב"ליבינג רום" עשיתי את הבחירה להקדיש את עצמי לעשייה הזו. וגם הבנתי כמה אני תלויה במי שנמצא סביבי. אנשי הצוות שאיתם עבדתי, כמו אלעד גביש המפיק, טל מר וצביקה גוטר המעצבים, אלו האנשים שאני עובדת איתם עד היום.
"רק במקרים בודדים" (1996) - רענן אלכסנדרוביץ', סם שפיגל
רענן אלכסנדרוביץ' בן ה-46 הוא בוגר בית הספר סם שפיגל. לאחר סיום לימודיו יצר בעיקר סרטים דוקומנטרים - בהם "מרטין", "הטיול הפנימי" ו"שלטון החוק" שזכה ב-2012 בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס. עם זאת, יצירתו המוכרת ביותר היא הדרמה החברתית העלילתית "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" מ-2003.
שלוש וחצי דמויות בפינת רחוב, מחיצות של זכוכית מפרידות ביניהן מניעות את ה"אין עלילה", שהייתה אחד הדברים החשובים עבורי כבמאי, לפני עשרים שנה. אני מודה שקשה לי להסתכל על "רק במקרים בודדים" היום. אני שמח כשמישהו מחליט להעלות אותו מתהום הנשייה, אבל גם נחרד מהרעיון שאנשים יראו אותו. זה כמו לפתוח איזו קופסא ישנה בבית וליפול על מכתב אהבה שכתבת בתור נער - לקרוא שורה ולרצות למות ממבוכה.
מה שכן, הייתי נותן הרבה מאד בשביל להעביר איזה ערב עם הבחור הצעיר שעשה את הסרט הזה. מי הוא? מה הוא חושב על החיים שלו? הייתי רוצה לשמוע אותו מדבר בתשוקה על קולנוע, ולשאול אותו איך בא לו הרעיון להכניס את התמונה של אמא שלו ושלי לקראת סוף הסרט?
הייתי אולי רומז לו שכדאי לו לשים קצת יותר לב למה שקורה מסביבו, אולי גם הייתי מספר לו קצת איך זה יהיה אחרי שיסיים את בית הספר ויצא מהבועה, ובמחשבה שנייה אולי לא הייתי מספר לו יותר מדי.
