אני אפרט.

כבר קצת מעל 29 שנים אני חיה עם השיער שלי, לטוב ולרע, בעיקר לרע. מתולתל, נפוח עם אופי משלו. מתכווץ ומתרחב כאהבת נפשו, מחליט לבד אם לעמוד מעל אוזן שמאל או לשכב מתחת לאוזן ימין. קופץ ורוקד בדיוק באמצע תמונה משפחתית ומתעלם מהמוס|ג'ל|מרכך|מיישר|מקרזל| כשהאקס מכיתה ו' בדיוק הולך לקראתי.למדתי לחיות איתו - לא בשלווה, אבל בשלום.

תמיד הסתכלתי בערגה על נשים שתוך כדי שיחה הובילו את אצבעותיהם בשיערם בלי שהזרת נתקעה בקשר מתולתל, שאלוהים יודע שרק עם מרכך כביסה תעשייתי ומברשת שיער המיועדת לסוסים יצליחו לפתוח אותו.

אוקיי. אז עברנו לניו יורק -אני והתלתלים. את החורף הם עברו בשלום בעיקר מתחת לכובע צמר כ-17 שעות ביום (ללא מתולתלים שבינכם, ימח שמכם, כשמתולתלים חובשים כובע, הם לא יכולים אח״כ פשוט להוריד אותו. הפעילות הרלוונטית היא להוריד אותו-לחפוף שיער- לשים מרכך- לשטוף - לייבש בעדינות במגבת- לעשות פן- לשים מוס-שוב לייבש, ולסיום לזרוק את הראש אחורה).

ועכשיו זה השלב של הפזור, דקה לפני ההרמה לקוקו הנצחי של קיץ.יש פה כחודש אביבי שבו כל העיר מתנפנפת - הפרחים, הדגלים, השמלות, השיער.ואין שום תירוץ לאסוף אותו. אז הכל אמור להיות פשוט.

זהו שלא - לא למתולתלות.

"תמיד אפשר להתחבא בבית"(צילום: shutterstock)

יש כמה אפשרויות:

תמיד אפשר להתחבא בבית, להצמיד לילדים צמיד ג’י.פי.אס ולשלוח אותם לבד ברחבי העיר.או - לעשות פן (שיחזיק יומיים), טיפול קרטין (שיחזיק 3 חודשים) טיפול החלקה יפנית (שיחזיק 6 חודשים) או להשתמש בחומצה רדיו אקטיבית, ואת זה אתם כבר תקחו אתכם לקבר - מה שכנראה יהיה מוקדם מהצפוי.

אז החלטתי לנסות להשתלב….למרות שלא משנה מה אעשה ואיך אראה - כשאצעד הביתה בדרך אחרי האיסוף הילדים והוא ישים רגל להיא והקטנה תבדוק מה קורה אם מורחים עוגית שוקולד על חצאית לבנה מאולד נייבי, וההיא הראשונה תצרח שההוא "רק"בדק מה יש לה בתיק כשהיא מדברת עם החתיך מהשיכבה - לעולם לא אצליח להיראות כמו האמהות המקומיות.

טוב, לעניינינו.

אז נכנסתי בשקט בשקט למספה השכונתית (כשלצערי, רק לעשות שם "אפצי"עולה כמו טיפול עשרת אלפים בספא צרפתי מדופלם) והסברתי, בעודי מסמיקה, מזיעה, מגמגמת שאני רוצה קצת שינוי, קצת פסק זמן מהתלתלים ומה אפשר לעשות?

הבחורה מולי החווריה, פינפנה את השיער החלק המבריק הגולש שלה לצד השני של הראש, פתחה שתי עיניי אנג'לינה וצעקה בקול צורמני, עם מבטא סופרנוס כבד: "WE HAVE A BLOW DRY VIRGIN HERE”.

אחרי שכולם התגברו על השוק הראשוני ואני כמעט מתתי מבושה,הושיבו אותי בין הדולצ’ות והתחילו לפנפן.מאון לאון, נפרדתי מכל תלתל ותלתל, כשלפי דעתי שמעתי את שירת הברבור שלו בין רעש תסיסת המחליק לונטילטור של המייבש.

ואז, בהנד עפעף, אחרי "רק "4.5 שעות, שלושה פאנים ששבקו תוך כדי, שני סטייליסטים מזיעים, וגב תפוס אחד, הרגשתי כאילו אוטוטו עולה המסך ואני פוסעת לתוך פרק של "מעושרות". כל מה שהיה חסר זה שמלת ערב מפוייטת מזהב ורוד, נעלי 18 ס"מ באדום מטאלי, עגילי יהלומים מה.סטרן…טוב, אוקי - היה חסר די הרבה - אבל הבנתם שהרגשתי כמו בדרך לאוסקר להודות להורי ש"הביאני עד הלום".

הסתובבתי בעיר כסהרורית, בכל סיבוב ראש כדי לחצות את הכביש או לבדוק אם הסאבוואי מגיעה הנפתי את שערי החלק בסלאו מושן כמו פרסומת לפנטן. העברתי יד בשיער פעם אחרי פעם בלי להאמין שאחרי 39, אה……29 שנה - יש באפשרותי לעשות זאת.

נכנסתי הביתה, אחרי שהשוער למטה ביקש תעודה מזהה, והאמצעי רץ בשימחה אלי עם חיוך שבבת אחת נמחק כשהוא נעצר בפתאומיות: "אמא, מה קרה לך?"

והגדולה: "אה…..זה לתמיד???”. והקטנה פרצה בבכי, והכי גדול: “אמממממממ….צריך להתרגל לזה…..".

אז יש לי רק דבר אחד להגיד לכם - לא קרה לי כלום, זה לא לתמיד, תתגברי ואתה לך תתרגל לזה על הספה.