"הר אולימפוס": 24 שעות של שכרון חושים
מופע בן 24 שעות הוא כשלעצמו דבר שטרם נראה במחוזותינו, אבל ביצירה "הר אולימפוס" של יאן פאבר אלו הם העירום המטלטל והעוצמה הנדירה שמזמינים את כולנו להיטרף והופכים את תיאטרון המחול המרהיב למופע האפקטיבי ביותר שעלה בפסטיבל ישראל לדורותיו
נכון שמופע רצוף בן 24 שעות זה דבר שלא נראה עד כה במקומותינו. אבל "הר אולימפוס" הוא קרוב לוודאי המופע המדהים והאפקטיבי ביותר שעלה בפסטיבל ישראל לדורותיו, ולאו דווקא בגלל 24 השעות. אלא בשל העוצמה הנדירה, חודרת קרביים ולב, של תיאטרון המחול המזהיר הזה.
24 השעות של יאן פאבר הן בעצם מיני פסטיבל שלם - הפסטיבל של דיוניסס. דיוניסס הוא אל הצמיחה, יצר המין, היין, הדרמה והתיאטרון. ודיוניסס - בדמותו השמנמנה, הצחקנית והמשוחררת - שב ומופיע לאורך כל 24 השעות של פאבר. ומה שהוא נותן לו ולכולנו - השותפים בהילולה הזאת - זה את הזכות להיטרף. את השיגעון. והשיגעון הוא זכות גדולה שהעניק דיוניסס לאדם, שכן רק במהלכו משיל האדם עד תום את הכסות הנורמטיבית שלו, את ההליכה בתלם, את הזיוף. וכשדיוניסס משחרר אותנו מהכבלים הללו, פורצים בנו ממעמקים דחפינו הסוערים, האפלים, המהנים, האלימים. וכולם לוהטים. ובצד התאוות המודחקות המשתחררות בלא עכבה, נחלצים גם המרד בסמכות ולקיחת אחריות, והנכונות להעיז, וההתרסה כלפי העדר האנושיות שבחוקי אדם ובחוקי האלוהים. ואת כל אלה פאבר מעלה על הבמה המוטרפת שלו, באינטנסיביות קדחתנית ובחשיפה, תרתי משמע, טוטאלית.
על המיתולוגיה והתיאטרון
הציר "העלילתי" של "הר אולימפוס" הוא הפרשיות הגדולות של המיתולוגיה היוונית: אודיסאוס, אדיפוס, הרקולס, מדיאה, אנטיגונה ואחרים. אבל השימוש שעושה פאבר בפרשיות הללו הוא חופשי לגמרי. כך למשל פרשת אגממנון שהקריב את בתו אפגיניה לאלים כדי שישיבו את הרוח לספינותיו הופכת אצל פאבר לדיון מורכב על מהותו של המנהיג, על עול המנהיגות, על גבריות ועל עיוות שיקול הדעת בשל לחץ ההמון.
אבל האמת היא שכל דיון מילולי ופסבדו-אינטלקטואלי יחטא לאמנות של פאבר. שכן היא מעבר למילים. רקדניו-שחקניו פורקים כל עול בשורה מדהימה של תמונות ומעמדים גדושי דמיון ויופי. הם עוקרים את ליבם וכבדם ורוחצים אותם, הם רוקדים ריקודי מלחמה ואקסטזה במאמץ פיזי של אתלטים אולימפיים, הם מנהלים קרבות היאבקות עירומים ובלולים בשמן. הבנות, חשופות לחלוטין, מעטרות ומקשטות את ערוותן החשופה. איברי מין של הגברים, חשופים לחלוטין, מתייפחים בחלומם. שוב ושוב נרצחים גיבוריו, אוהבים ומתעבים, בועלים ונבעלים, מורדים בחוקי האדם ובחוקי המשפחה, ומורדים באלים.
המיתולוגיה מספקת לפאבר את הארכיטיפים, את אבות הטיפוס, לכל אחת מהשאלות הללו. ובמובן זה פאבר מוכיח לנו שלא נס ליחה של המיתולוגיה עתיקת היומין וכי היא מקור העל לשקף כל מאבק אנושי: בין אדם לעצמו, בין אדם למשפחתו וקהילתו, ובין אדם לקונו. זה מפגן מזהיר של מימוש תפקיד התיאטרון במובן הכי טהור ויסודי שלו: התיאטרון של פאבר לא עוסק בזוטות. הוא אינו מתבייש לעסוק בסוגיות-העל של האנושות כולה. ותיאטרון המחול שלו מוכיח שזו זירה מושלמת לדון בהן. תיקון, לא לדון, אלא להרגיש, לנגוע ולהינגע.
על העירום, על תרבות ועל פוליטיקה
המופע של פאבר גדוש בעירום חשוף במיוחד ולעיתים גם במעמדים כמו-פורנוגרפיים. בודאי לא משהו שנראה על במות תיאטרון ממוסדות. אך מי שחושב שזו פרובוקציה רייטינגית, אינו מבין כלל את המהות התרבותית של המהלך שפאבר עושה. העובדה המדהימה היא שהקהל - ערב רב של גילאים, מסטודנטים צעירים ועד לקשישים שוחרי תרבות מהבורגנות הירושלמית - חוזה במעמדים הללו באופן הטבעי והבלתי-אמצעי ביותר. כלומר הקהל חש שלא מדובר בהתגרות פורנוגרפית לשמה, אלא במהלך טהור מבחינה אמנותית. פאבר הולך עד הסוף בכל מה שהוא עוסק בו. בוודאי מין - אולי זירת המחקר המרכזית שלו זה 30 שנה. ולכן הוא יעסוק בו באופן בלתי אמצי וחשוף עד תום. זה תיאטרון טוטאלי שאינו עושה הנחה לעצמו במאומה. ולכן הוא כל-כך מדהים ואפקטיבי. הקהל חש במובהקות המוחלטת הזו, ומבין שהיא לא נועדה לגרותו, אלא לאפשר לו לגעת במהות הדברים.
לכן, האירוע הזה אינו רק מהלך אמנותי עוצמתי מאין-כמוהו, אלא גם אירוע פוליטי. ראשית, מעצם עיסוקה של המיתולוגיה בשאלות יסוד פוליטיות: מנהיגות, נאמנות, צייתנות, חוק וסדר, משטר, משמעת, הקרבה, ניצחון. חשיפתם של אלה, באופן כזה שהן מתנפצות אל מול פניך, מחייבות את הצופה לדיון פנימי, שלו עם עצמו. אבל מעבר לכך יאן פאבר משגר עמדות פוליטיות קונקרטיות לגמרי. בשורה התחתונה הוא קורא לנמעניו לתבוע חזרה את הכוח. את הכוח האישי ואת הכוח שמתוך הלכידות הקבוצתית. לתבוע אותו חזרה ממי שגזלו אותו מאיתנו - ההנהגות הקלוקלות, המושחתות, המונעות מתאוות שררה, עוצמה אישית והישרדות פוליטית לשמה - כשאת המחיר משלמים לעולם רק העמים.
24 שעות ואינטרנט
תיאטרון של 24 שעות רצופות הוא מאמץ פיזי קולוסאלי ממש, כמובן קודם כל לרקדנים ולשחקנים. פאבר חסר רחמים והוא מעביד אותם בפרך ממש, והמאבק שהם מנהלים לשרוד את הסצנות הסיזיפיות ממש ואת 24 השעות כולן, הוא לא פחות מהירואי. לא בכדי הקהל גמל להם במחיאות כפיים מן הממושכות ביותר שראיתי אי פעם. אך גם האתגר לקהל הוא עצום. נכון שאין איש שיכול לשבת את מלוא 24 השעות בכסאו. הקהל קם מעת לעת לחטיף וקפה ושירותים, ופה ושם לשינה קצרה ולהתרעננות. אבל בסך הכל רוב 1,000 הבאים לאולם שרובר בתיאטרון ירושלים, שהו במופע את רב שעותיו.
במובן מסוים פאבר מחדש כאן מסורת תיאטרונית עתיקת יומין. כך התנהלו המשתאות ופולחן דיוניסס ביוון העתיקה. על פני יממה שלמה ואף יותר. אבל המעניין עבורנו, הצופים המודרניים, שבשלב מסוים קצב 24 השעות אוחז בך ואתה מתמסר אליו כליל. פתאום יש זמן, אז תרגיע, תשקע בכורסא, ותאפשר למהלכים, שבתיאטרון המודרני ייקחו 5 דקות, להתפרס על-פני שעה שלמה. קשב כזה - לתנועות ולמבעים ולמצגים - חוזרים ונשים, חוזרים ונשים, לא פגשתי בתיאטרון מעולם.
אולי יש כאן התרסה עקיפה של פאבר כלפי הקצב ההיסטרי של העולם העכשווי, בודאי זה האינטרנטי. שהכל בו בהול, קצר רוח, שטחי, מרפרף, מסרים בני 140 תווים, והופס עוברים לפריט הבא. אז נכון, פאבר מוכיח לנו שהשעבוד האינטרנטי לא הכחיד בנו את היכולת להשתהות. אבל בהפוך על הפוך, הוא גם יוצר איזושהי זיקה, אולי לא מודעת, בין התיאטרון שלו לאינטרנט, שהרי 24 השעות הללו, דומות לאופן שבו אנחנו שוהים, נון סטופ ברצף חסר הפסקות, באוקיינוס המקוון.
