"הטלפון יצלצל וירצחו אותך". החיים בעיראק תחת דאעש
בזמן שהמבצע לכיבוש השטחים בשליטת דאעש בעיראק נמשך, אלה שהצליחו להימלט מספרים על חיי האימה תחת מרות ארגון "המדינה האיסלאמית": אסור לצאת מהבית אם אין לך זקן, נשים חייבות להיות מכוסות. משפחתו של איימן נשארה בבית: "אני רק רוצה לעבוד כדי לשלם למבריח שיוציא אותם משם"
בשעת לילה מאוחרת הצליח איימן, מהנדס כימי במקצועו, לברוח למחנה דבאגה שבשליטת הצבא העיראקי לאחר שחמק מידיו הארוכות של ארגון דאעש שהשליט טרור על עיירתו בשנתיים האחרונות. המסע לעבר הארץ המובטחת לא היה קל. לוחמי דאעש ירו לעברו בעת מנוסתו וגם החיילים העירקאיים חשבו שמדובר במחבל ופתחו בירי גם כן. לבסוף, הוא הצליח לחצות בבטחה.
כתב המגזין "טיים" התלווה לאחרונה לאנשים שהצליחו לברוח מדאעש, שכעת מתמודד עם מבצע רחב היקף של צבא עיראק לכיבוש השטחים שהיו בידי ארגון "המדינה האיסלאמית".
איימן מספר על חיים תחת אימה יומיומית. "אם אתה רוצה לצאת החוצה, אתה חייב לגדל זקן וללבוש מכנסיים. נשים חייבות לצאת מכוסות לחלוטין בבגדים שחורים", הוא מספר לכתב המגזין. "אם תיתפס לבוש בניגוד לכללים, העונש יכול להיות קנס, הלקאה או אף חמור יותר".
איימן התגורר באיסטנבול לפני ששב חזרה לעיירתו בעיראק כדי לקחת עמו את משפחתו. אז דאעש הגיע והשאר היסטוריה. העיירה ממוקמת סמוך מאוד לחלק הכורדי בעיראק והוא הצליח להשיג מעט קליטה סלולרית כדי לתקשר עם העולם החיצון. לאנשי דאעש היו תוכניות אחרות.
"הם היו מטפלים על גגות הבתים בחיפוש אחר טלפונים סלולריים. אם הם היו שומעים צלצול טלפון, זה היה נגמר ברצח", מספר המהנדס. "החיים שלך תלויים ברחמיו של איש דאעש. גם יצא לי לשמוע לא מעט לוחמים שלהם מדברים בצרפתית. שמעתי אפילו מישהו עם מבטא אמריקני".
"התחלנו לשגע אחד את השנייה בבית"
תחת שלטון דאעש, הכלכלה וחיי החברה בעיירה החלו להתמוטט. עבודה כבר לא הייתה, וגם אם עבדת, היית צריך לשלם מסים לדאעש. איימן עבד עבור חברה גדולה שנסגרה בעקבות כניסת דאעש לשטח. ללא עבודה, הוא מצא את עצמו נשאר בבית עם משפחתו ולא נתן אפילו לבתו ללכת לבית הספר כדי שלא תצטרך להיחשף לשטיפת המוח של "המדינה האיסלאמית".
עבור מוחמד מחמוד עלי, בן 54, החיים היו דומים. עלי סגר את החנות שלו עם ההשתלטות של דאעש ב-2014 והיה צריך בעיקר להסתמך על כספים שהעבירו לו בני משפחתו. גם עלי הצליח לברוח עם משפחתו למחנה דבאגה. "זה היה דיכאון גדול. לא היה לנו אוכל, המקררים היו ריקים", הוא מספר.
עבדוללה, כבן 50, גם בין המגיעים למחנה הפליטים. "היינו נשארים בבית ולא יוצאים אפילו פעם אחת מרוב הפחד", הוא מספר. "תשאל את אשתי. התחלנו לשגע אחד את השנייה".
בחזרה לאיימן. משפחתו נשארה מאחור בעיירה והוא מקווה שהצבא העיראקי יצליח לעקור את דאעש משם. הוא סיפר למשפחתו כי הוא מתכנן לעזוב ולא סיפר להם בדיוק מתי כדי שבטעות המידע לא ידלוף לאוזניים אל נכונות. הוא העביר אותם לבית אחר מחשש לביטחונם וכעת הוא מתכנן להתחיל שוב לעבוד כדי להרוויח מספיק כסף בשביל לשלם למבריח שיעביר אותם למחנה.
מאז שהצליח לברוח, הוא הצליח לדבר בטלפון עם בתו הצעירה, שבכתה בעת השיחה. "הם חוששים מאוד לברוח, אבל אני לא רואה ברירה אחרת", הבהיר איימן.
לפנייה לכתב/ת 
