"ישראל? בזכותנו אתם קיימים" / דיווח מלאנס
אוהדי אלבניה הגיעו מכל קצווי תבל לאצטדיון בלאנס לרגל הבכורה ביורו. ביציעים אפשר היה לשמוע שיעור בהיסטוריה של העם היהודי, וללמוד שאת הדלת פותחים גם לאויבים - אלא אם הם משחקים בשווייץ. למשחק החוץ מול ישראל במוק' המונדיאל הם לא יגיעו, בעיקר משום שלא שמעו על קיומו
"מדינת ישראל קיימת רק בזכותנו. במהלך מלחמת העולם נתנו מסתור והצלנו מאות אלפי יהודים. זה הצו המוסרי של העם האלבני: 'אם מישהו מגיע אליך הביתה אתה חייב לפתוח לו את הדלת, אפילו כשמדובר באויב שלך'. היהודים ידעו שככה הם האלבנים, ופשוט ברחו אלינו בהמוניהם וביקשו מקלט. אתה בטח למדת על זה בבית הספר". הדובר הוא ד"ר סם ג'ונוצי, אלבני בשנות השישים לחייו, שמנהל היום מרכז רפואי נטורופאתי בניו ג'רזי.
אחרי ההפסד 1:0 לשווייץ הוא עמד מאוכזב ביציאה מהאצטדיון הקומפקטי בלאנס. בהרצאה על היהדות, שכללה טפיחה מלאת סיפוק על השכם של עצמו, הדוקטור פתח אחרי שהסברתי לו מדוע צנחתי עליו ללא אזהרה מוקדמת - המשחק בין נבחרותינו במוקדמות המונדיאל. ג'ונוצ'י, כמו גם כל האלבנים האחרים שפגשתי, לא ידע על מה אני מדבר. "באמת? אנחנו באותו בית? טוב לדעת".
יחד עם הנטורופאת מאמריקה עמדו שם שוקר, חבר ילדות שלו שחי כבר 41 שנה באוסטרליה, ושני בניו, בורים ובקים, שנשארו באלבניה. חלקם חבשו מין מגבעת לבנה ואליפטית, שנראתה יותר כמו קליפת הביצה על ראשו של קלימרו. עניין של מסורת אלבנית. "אנחנו בדיוק כמו היהודים, חיים בגלות", אמר שוקר. "בכלל, לשני העמים שלנו יש המון דברים משותפים. מלחמות, קורבנות, מאבק על עצמאות".
'למה עזבת את הילדים ועברת לאוסטרליה?' שאלתי בטון של יידישע מאמע, והבן בקים התנדב לענות: "בגלל הכסף. אלבניה מדינה ענייה. אבל זה מה שיפה בנבחרת שלנו. היא איחדה את האלבנים מכל קצווי תבל. יש 30 מיליון כאלה, ורק שלושה מיליון מתוכם חיים באלבניה". 25 אלף מתוכם, לפי ההערכה, הגיעו למשחק מול שוייץ אתמול בלאנס. התוצאה הייתה בהחלט מאכזבת, אבל איזה קיבוץ גלויות!
עם שריקת הסיום הם לא ידעו מה לעשות קודם. להריע לגיבורי האומה שאמנם הפסידו 1:0 אבל נתנו את הנשמה, או לעשות תנועות מגונות לעבר שרדאן שאקירי מבאזל ולכיוונו של גרניט שאקה מארסנל - שני אלבנים שהעדיפו לשחק בנבחרת שווייץ. נכון, לאויבים כפי שלמדנו האלבנים פותחים את הדלת ואת הלב, אבל לבוגדים מגיע יחס אחר. לכן, בכל פעם שהשניים האלה נגעו בכדור, האלבנים ביציע שרקו בוז. לטאולנט שאקה, האח הגדול של גרניט שמשחק בבאזל ובחר לייצג את עמו, הם דווקא קראו להתקרב אליהם, והודו לו בתשואות ממושכות.
לוקר, אוהד בן 30, חיסל מרוב עצבים בקבוק בירה, התעטף בדגל האדום-שחור ודיבר במבטא בריטי כבד. "נולדתי באלבניה אבל היום אני חי באנגליה". אחר-כך, כשהבין שאני מהמזרח התיכון, הוא מצא לנכון להתנצל: "אני יודע שזה הרמדאן עכשיו, אבל האלבנים מאוד פתוחים בנושא הדת. כשנוסעים עם הנבחרת, לא צמים". אם תרצו, הגרסה המוסלמית של פיקוח נפש דוחה שבת.
את בסה וארבר, זוג צעיר עם לחיים צבועות, שאלתי אם הם מתכוונים להגיע גם לישראל: "אתה בטוח שאנחנו באותו בית?", שאל ארבר. "לא, לא נראה לי שנבוא. זאת הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים בשביל הנבחרת מאלבניה, כי לפני כן הם לא נתנו לנו סיבה. הוצאנו על הנסיעה הרבה כסף, אבל היה שווה לחכות".
אז כמה אלבנים כן יגיעו למשחק נגד המכונה המשומנת של אלישע לוי? בשביל תשובה מוסמכת ("לפחות אלף") מצאתי אחד שיודע - קרשניק ג'ונוצי, הבן של ד"ר סם. גם הוא חי בניו-יורק, עובד בתחום הקולנוע, וכאחד מראשי חוג האוהדים של הנבחרת אפילו עובד עכשיו על סרט שמתעד את מסעם של האלבנים עד ליורו ועד בכלל. ממש כמו "סרט מלחמה" שעשו אצלנו, רק שאצלם הסוף טוב.
קרשניק מלווה את הנבחרת באופן צמוד מאוקטובר האחרון, כשחלום היורו קרם עור וגידים. סיפרתי לו על
הסצנה המרגשת בסרט על נבחרת ישראל, שצולמה בחדר המיטות של המאמן הלאומי ורעייתו. קרשניק פרץ בצחוק: "אני באופן אישי אפילו ישנתי פעם באותו חדר במלון עם המאמן שלנו, ג'יאני דה-ביאסי. הוא אדם מאוד נחמד. אבל בחדר השינה לא צילמנו וגם את אשתו לא הכנסנו לסרט".
לפני הפרידה עשיתי לאלבנים שהכרתי בוחן פתע על ארץ הקודש והכדורגל הישראלי. בפרק על הידע הכללי זכה בהפרש ניכר מכל האחרים ארבר, עם תשובה ממצה: "אני מכיר את ירושלים!". בתחום הכדורגל הסתפק בסגנות לוקר, האלבני מאנגליה, שמיהר לענות: "אני מכיר את ההוא ששיחק פעם בליברפול". אבל מי שהוכיח שליטה אבסולוטית בליגת העל שלנו היה דווקא הבחור שעונה לשם בורים, בזכות המשפט: "יש כדורגל טוב בישראל. חמדי סליחי שיחק אצלכם".
לפנייה לכתב/ת 
