"להיות רדיוהד הבאים זו אחריות"
קווין פארקר הפך את טיים אימפלה מהרכב פסיכדליה אוסטרלי ללהקה החדשה הכי טובה בעולם, בעקבות פטריות הזיה ושיר של הבי ג'יז. עכשיו, ריהאנה וליידי גאגא מנסות להעביר אותו למגרש של הפופ וחיי הרוקנ'רול גומלים לו על ההצלחה כמו בקלישאות הכי טובות. אבל פארקר כבר מהרהר באפשרות לעבור לשלב הבא. בקרוב בישראל
הוא נראה כמו ישו, המבט החולמני שלו מרחף למרחקים והמוזיקה שהוא עושה בוראת עולמות חדשים. אבל לא, בבקשה אל תכתירו אותו בתור המשיח או אלוהים - את התפקידים האלה הוא משאיר, בהתאמה, לתום יורק וקניה ווסט. עבור קווין פארקר זה היה תמיד, להישאר בחיים.
זה היה המוטו שלו, שהפך גם לרגע מכונן, כשהתהילה החלה לעלות לו לראש. "לפני כמה שנים היינו בסוף טור באל.איי ושוטטנו במכונית", סיפר. "עשיתי פטריות, וגם הייתי על קצת קוק. והחבר שנהג פתאום השמיע את "Staying Alive" של הבי ג'יז. הייתה לזה השפעה עמוקה עלי. קיבלתי עור ברווז. 'להישאר בחיים' הוא שיר שאני כמובן מכיר כל החיים, אבל באותו רגע, הייתה לו משמעות מלנכולית, פסיכדלית. הוא ריגש אותי מאוד. וזה מה שתמיד חיפשתי במוזיקה: לשלוח אותי הלאה".
אז הוא הלך ועשה את "Let it Happen", פצצת הספייס-דיסקו המבריקה, הקטע הכי יפה של השנה האחרונה, אולי של העשור האחרון. בעקבותיו הוציא עם ההרכב שלו טיים אימפלה את "Currents", האלבום הכי מדובר של 2015, והפך רשמית לנער הזהב של הפופ-רוק העולמי. גאון שכולם, ממארק רונסון דרך ריהאנה לקנדריק לאמאר או ליידי גאגא, מתים להתחכך בו. "אבל עדיין אין מספיק פפראצי! אני מוחה: איפה הפפראצי?", הוא צוחק, בפתיחת שיחת הטלפון הקצרה שלנו.
התרגלת כבר לסטטוס החדש שלך ככוכב רוק ענק? הד-ליינר של הפסטיבלים הכי גדולים? זו חתיכת קפיצה עצומה, לא?
"כן, אני כל הזמן קורא מסביב, 'השינוי הגדול', 'הקפיצה של טיים אימפלה' - רק שעבורי אין שום קפיצה כזו", הוא עונה. "כן, מפעם לפעם יש איזו הופעה משוגעת, ואתה מגיע לפסטיבל ענק, והקהל כפול בגודל, אז זה מעורר אותך. אבל בכנות? הספקתי להתרגל לזה. בתחילת הדרך, כשהשגנו חוזה הקלטות, ממש התחרפנתי מזה. לא ידעתי איך להתמודד. אבל עובר הזמן, ומתחיל להיות לך נוח בתפקיד הזה, אנשים מצלמים אותך, קוראים לך בשם - ואתה מסתכל על זה מהצד ואומר, היי, זה מה שחלמתי עליו מגיל 10. זה היה החלום, להיות כוכב רוקנרול מפורסם. אבל כשהגעתי לשנות ה-20 המוקדמות, כבר שכחתי מהחלום הזה. (צוחק) אני פשוט מציאותי".
פארקר, 30, נולד בסוף העולם, בן למשפחה שבורה מפרת', בקצה הכי נידח של מערב אוסטרליה. מגיל צעיר נחשף לאוצרות הסיקסטיז והסבנטיז - היה מלווה את אבא שלו שעשה קאברים לביטלס, לביץ' בויז וסופרטראמפ. משם המשיך לג'פרסון איירפליין, הקרים, לפרוג-רוק ולפאנק-רוק. תכלס, זה היה תמיד הוא והמוזיקה, לבד בחדר. מנגן על כל הכלים, מקליט, משתכלל, ממציא ודופק שאכטות עם החברים בחצר. הוא נרשם ללימודי הנדסה ואחר כך אסטרונומיה. לשעה קלה היה אפילו פקיד בית משפט, השתעמם כהוגן - וכמו מיליונים ברחבי העולם, המשיך לחלום.
זה התחיל לקרות תחת ההרכב שאיגד סביבו עם החבר'ה, בשם טיים אימפלה - כשמאז ועד היום, זה בעצם פארקר. המוזיקה כולה שלו, הוא מנגן בכל הכלים, מפיק ומקליט - כשארבעת הפרטנרים מצטרפים אליו להופעות, תחילה במה שמקבל את הכינוי "הסצינה הפסיכדלית של פרת' ("אני מכיר את הסצינה הזו. את כל 10 החברים בה", אמר).
בתחילת העשור ראה אור אלבום הבכורה "Innerspeaker" שעורר עניין בעולם החיצון (נסו את "Lucidity"). ב-2012 כבר נחתה החללית, בדמות האלבום "Lonerism". רוק פסיכדלי סיקסטיזי מרהיב, מפגש פסגה בין המלודיות של הביטלס, ההזיה של סיד בארט, הגיטרה של הנדריקס - וכל אחד יוכל להוסיף עוד כמה גיבורי תקופה שעולים שם באוב. ההמנון "Elephant" ,"Feels Like We Only Go Backwards" שהפך להיט או "Apocalypse Dreams", הותירו את העולם שמוט לסת, מתחנן לעוד. אה כן: והוא גם נשמע כמו הבן המוצלח שאף פעם לא היה לג'ון לנון, גיבור שפארקר מעולם לא הכחיש את ההערצה כלפיו.
מתישהו, סיפר, מישהו השמיע קטע רוק של טיים אימפלה בחתונה, בתור דאחקה, והרחבה התרוקנה. פארקר, מאסטר אמיתי של סאונד, פרודיג'י טיפוסי של בֶדְרום-טכנו, אובססיבי ותחרותי עד שלמות, הפנים והמשיך הלאה. האלבום השלישי והמצופה כל כך של האימפלות, "Currents", שראה אור לפני שנה, הלך לגמרי נגד הזרם. במקום גיטרות באו מקלדות, במקום סיי-פיי פסיכדלי - סול-גרוב עגול וחמים, אר אנד בי נוסטלגי ששמע ברקע כשהיה ילד, ומאוד רומנטי. טקסטים על עזיבה ופרידה מבת זוג (המוזיקאית הצרפתיה מלודי פרוצ'ט), המבשרים גם על שינוי מוזיקלי עמוק. "כן, אני משתנה", הוא אומר שם, ומותיר את מעריצי ההרכב המתרבים בדילמת-רדיוהד: מה קרה ל"טיים אימפלה הישנה"?
העולם נותר שמוט לסת. "Feels Like We Only Go Backwards"
אנשים עדיין שואלים "מה קרה לטיים אימפלה הישנה?" ידעת שאתה הולך לעשות כזה באזזז?
"לא. מה שהכי עשה לי את זה באלבום האחרון, הוא שלא ידעתי בשיט מה אנשים יחשבו עליו. בכללי ידעתי שיהיו כמה אנשים שיופתעו, רק שלא היה לי מושג אם יאהבו את מה שאני עושה, או אם הוא יצליח כמו האלבום שלפניו. וזה כל הכיף! זה הדרייב! אם הייתי יודע מה יהיה 'הסאונד של טיים אימפלה', ואיך אנשים יגיבו, ואיזה ביקורות ייכתבו - בנאדם, זה היה כל כך משעמם! שום מסתורין. ומוזיקה עבורי היא מסתורין, התחושה שהכל יכול להתרחש, 'לט איט האפן'. זה יסוד חזק אצלי, ומוטיבציה מרכזית לצליל של האלבום הנוכחי".
ולאן זה הולך מכאן?
"האלבום האחרון פתח בפני, קווין, המון דלתות, ביג טיים - ולא רק עבור טיים אימפלה. כך שבעצם זו שאלה שמופנית כלפי: מה זה טיים אימפלה עבורי? כידוע, טיים אימפלה היא אני. היא פרויקט שלי. אבל איפה אני נמצא שם היום, בתור מפיק, בתור קווין פארקר? אלה שתי ידיים שונות, ולא, אני עדיין לא יודע לאן זה הולך".
רמז לכך אפשר למצוא בעלעול חטוף בגוגל הסמוך למקום מגוריכם. שיתוף פעולה עם מארק רונסון, פול מקרטני מצטרף למועדון המעריצים, קנדריק לאמאר מסמפל או קאבר זריז של ריהאנה, ככה סתם, ל-"New Person, Same Old Mistakes" מאלבומו האחרון. "זה קטע סוריאליסטי", מספר פארקר. "אף פעם לא פגשתי את ריהאנה. פשוט, יום אחד קיבלנו טלפון מהלייבל שלנו, 'ריהאנה רוצה לעשות משהו עם אחד השירים שלך'. זה היה טריפ. הייתי משוכנע שהיא תעשה רמיקס, והאמת, לא ממש האמנתי שזה קורה, עד ששמעתי את זה בפעם הראשונה" (צוחק).
אהבת את זה?
"כן, בטח. כי זה עדיין ברובו השיר שלי, לא? אז כן, כמובן. חוץ מזה יש לריהאנה קול מדהים, אתה לא חושב? כן, אהבתי מאוד. אבל לא דיברתי איתה על זה. אולי פעם ניפגש איפשהו ונגיד שלום אחד לשני".
עלתה עכשיו תמונה באינסטגרם שלך ביחד עם מארק רונסון וליידי גאגא באולפן.
"מצטער, לא אוכל להרחיב בעניין. לא יכול לגלות".
מה, הוויז-קיד של טיים אימפלה הולך לעשות מגה-פופ?
"טיים אימפלה תמיד הייתה משהו שאני עושה בבית, לבד. דרך ביטוי מוזיקלית שלי. אבל תמיד היה לי עניין גם במוזיקת פופ. עולם הפופ נורא מסקרן אותי, כי הוא שונה לגמרי מאיך שאני עושה מוזיקה - וסקרנות מוציאה ממני את הדברים הכי טובים. זה מתחיל בסקרנות בסיסית, לדעת איך העולם עובד. ולגבי פופ - נדמה לי שאפשר להשתמש בכישרון שלי שם".
"לא האמנתי שזה קורה, עד ששמעתי". ריהאנה בקאבר לשירם של טיים אימפלה
ועכשיו הם בדרך ארצה, לייב פארק ראשון לציון, 11 ביולי. סופסוף הופעה גדולה בארץ הקודש בזמן אמת (והפרחים ל"נרנג'ה"). במהלך טור עמוס שלא פוסח על הבמות הכי גדולות באירופה - נוס אלייב, רוסקילדה, וורכטר - בדרך להופעה על הבמה המרכזית בגלסטונברי, בין אלכס טרנר לאדל, ורגע אחרי תקלה טכנית מבאסת בפסטיבל פרימוורה בברצלונה, המקבילה לטיול-הודו עבור אלפי ישראלים.
"הו כן, החשמל קרס בפרימוורה", הוא משחזר, "אבל אני כבר לא מתחרפן מזה. להיפך. כשמשהו משתבש, אתה יורד חזרה לגובה העיניים של הקהל. כאילו, עד אותו רגע אתה עומד על הבמה, מופיע, ואנשים מריעים לך, כאילו אתה נמצא שם כמו איזה פסל נערץ. ופתאום יש תקלה! והופ, כל מה שאתה יכול לעשות זה לעבור לצד השני, להיות חלק מהקהל. זה די כיף. (משתהה)
"אוף, אני בטח נשמע כזה צ'יזי. והם בטח נורא מתחרפנים (צוחק). האמת היא שהפעם הסאונד נפל באמצע הפזמון ואנשים המשיכו לשיר. אז שיחקתי אותה מין מנצח על מקהלה. וכל האדרנלין והמתח נרגעו בבת אחת. זה לא רע, האמת. זה רגע מעולה. אולי נתכנן כאלה בהמשך".
יצא לך לראות שם את הופעת הבכורה של רדיוהד? פגשת את תום יורק?
"לא, לצערי. הלכנו לנוח".
אתה מודע כמובן להשוואות, "רדיוהד החדשה", ההרכב הכי משפיע, קווין פארקר מקבל את הלפיד מידי תום יורק כדי לשמור על גחלת המוזיקה, וכו'.
"יש רגעים בודדים שאני מאמין בזה. יש ימים שלא. באמת, תמיד קשה לי לחשוב על עצמי בתור מישהו משפיע. למה שמישהו יהיה מושפע ממני? ואם אני אחשוב על עצמי ככה יותר מדי - הראש שלי יתפוצץ. אני מגיע למיטב היצירתיות והעצמאות שלי, כשאני חושב שאין לי שום נגיעה עם העולם. בטח לא 'משפיע'. רק לעשות מה שבא לי, ולא איכפת לי מה שיגידו. להיות 'רדיוהד הבא', להיות 'המושיע של המוזיקה' - זו אחריות. ולהיות אחראי למשהו, זה נטל. ואם תטילו עלי אחריות, זה יהיה נורא ליצירתיות שלי. אז כן, אני קורא ביקורות ומאמרים, יהיה מטופש להגיד שלא. ומבין שכן, אני משאיר איזשהו חותם. יופי. זה הרבה יותר מכל מה שיכולתי לחלום עליו".
ומה עם חיי הרוקנ'רול? סמים פסיכדליים ופורענויות, או לו"ז צפוף של הופעות והשקעה באולפן?
"איפשהו על הספקטרום הרחב הזה, יותר לכיוון השני. כל 'סיפורי הרוקנ'רול' האלה הם מיתולוגיה, לי לפחות אין ספק בזה. אבל מפעם אני מוצא את עצמי במצב כלשהו, מסתכל מסביב, ואומר: 'אוי ואבוי, הפכתי לקלישאה'".
אתה מוכן לפרט?
"תפעילו את הדמיון. תראו, רוקנ'רול הוא קלישאה. אז אם אתה מניח ביחד חמישה גברים, שאוהבים מוזיקה ואוהבים לעשות חיים, ומוציא אותם לטור ברחבי העולם על פני חמש שנים, ונותן להם גישה לכל מה שהם רוצים - דברים באופן טבעי יכולים לקרות. (צוחק) אלוהים, הרוקנ'רול הוא באמת קלישאה!".
אתה נחשף לדברים חדשים? למשל, ראית את הקליפ החדש ל"Up&Up" של קולדפליי?
"לא יצא לי. אני לא מגיע לדברים האלה. בכנות, אני כמעט לא מספיק לשמוע מוזיקה חדשה. רק מה שאנחנו שמים ברקע לפני שאנחנו עולים לבמה, פופ כלשהו. אני יותר מדי שקוע במוזיקה החדשה שאני עושה. כרגע אני מכין את הדיג'יי סט שלי עבור פסטיבל גלסטונברי, ולמען האמת, זה הכי הרבה מוזיקה חדשה ששמעתי, מזה שבועות רבים".
רגע מיוחד בהופעה שאתה מצפה לו?
"'Yes Im Changing'. הוא לא קראוד פליזר, אלא מין סלואו כזה אישי. שיר פגיע. וברגע הזה אני מביט על האנשים בשורות הראשונות, על הפנים שלהם, לראות אם הוא עושה להם משהו. הרגעים האישיים ה'קטנים' האלה, שהם לא רק ידיים באוויר".
וישראל?
"האמת, אני לא יודע יותר מדי. ישראל די רחוקה מאוסטרליה. הכל די רחוק מאוסטרליה, למען האמת. יצא לי לדבר עם חבר שלי, ג'יימס בלייק, והוא סיפר לי שההופעה שלו (במועדון הבלוק) הייתה אחת הכי מדהימות בחיים שלו. אז אני כבר לא יכול לצפות. תצפו להופעה מטורפת. ואם יהיה לנו זמן, אחר כך נצא לכמה לגימות מהוייב של תל אביב. זה מספיק כדי לעשות אותי שמח".
