הטבח באורלנדו: האמריקנים מסרבים לקרוא לילד בשמו
דאעש הצליח ליצור מסלול טרור של "זאבים בודדים", אבל אפשר היה לצפות מהממסד בראשות אובמה ומהציבור האמריקני שהאסימון ייפול אחרי פיגועי 11 בספטמבר. למרות זאת, הם מתעקשים על "פוליטיקלי קורקט", ולא מזכירים את המושג "טרור איסלאמי קיצוני". הזמינות של כלי הנשק בחנויות רק מחמירה את הבעיה
ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) מהווה בהרבה מובנים תופעה פורצת דרך בתחום הטרור. זה לא רק ארגון שהוא גם רעיון שמשכיל למשוך לשורותיו אלפי מוסלמים צעירים; זה לא רק ארגון שהשכיל לבנות מערך תקשורת ורשתות חברתיות שמעצים אותו הרבה מעבר לממדיו – דאעש הצליח ליצור גם מסלול טרור ייחודי: מסלול "הזאבים הבודדים".
הטבח באורלנדו - כתבות נוספות:
הלכו לעשות חיים ונרצחו. סיפורי הקורבנות
שחקן פוטבול שחלם להיות שוטר - והפך לרוצח המונים
ישראלי באורלנדו: על האמריקנים להבין שדאעש הגיע אליהם
את מסלול "הזאבים הבודדים" מפעיל דאעש באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות, במקביל למסלול המתנדבים הנוהרים להילחם בשורותיו בסוריה, בעיראק, בלוב ובסיני. הלוחמים שבאים מאירופה, מארצות הברית ומאסיה להילחם בשורות דאעש ב"חליפות" שהקים דאעש במזרח התיכון נקראים מוהג'רין, כלומר המהגרים, כמו בימי הנביא מוחמד. אנשים שעזבו את בתיהם כדי להילחם בשורות האיסלאם.
אבל דאעש כאמור אינו מסתפק בכך. הנהגת ארגון המדינה האיסלאמית מאפשרת למוסלמים קנאים לבצע פיגועים במקום מושבם, במקום לבוא למזרח התיכון. בכך בעצם יכולה דאעש לנהל מלחמת טרור וגרילה בעת ובעונה אחת כמעט בכל רחבי הגלובוס ובה בשעה לתחזק את ה"חליפות" שלה במזרח התיכון. מסובך? לא כל כך.
מוסלמים קנאים בצרפת, בבלגיה, בקנדה או בארה"ב מקבלים מנות גדולות של הסתה ותקשורת עם חברים לדעה באמצעות הרשתות החברתיות. הם גם מקבלים באותם ערוצים מרשמים להכנת מטענים וגם רעיונות היכן לבצע פיגועים ואיך. השאר פתוח ליוזמתו של "הזאב הבודד": הוא שיבחר את המקום, הוא שיבחר את העיתוי ואת שיטת ההרג המועדפת בעיניו. ובלבד שיזכור לתת קרדיט לדאעש באופן כלשהו; אם בצעקות אללה אכבר או במכתב או בכל דרך אחרת שיבחר.
מדובר בדפוס פעולה שארגון המדינה האיסלאמית בוחר בו במודע, והמפגע אתמול באורלנדו הוא חלק מאותו מערך זאבים בודדים שקשור בדאעש, פועל בשמו, אבל לא בהכרח מקבל ממנו הוראות או משתייך אליו ארגונית. המפגע באורלנדו הוא המשך ישיר לסדרה של פיגועים שבוצעו בשנתיים האחרונות באירופה ובארה"ב.
אבל יש הבדל. הפיגועים באירופה בוצעו ברובם על-ידי אנשים שהיו שייכים תחילה למסלול המוהג'רין, כלומר אלה שנלחמו בשורות דאעש ואחר כך חזרו לארצות מושבם – לצרפת, לבלגיה, לגרמניה וכולי. לא כולם הם כאלה, חלקם לא יצאו אף פעם מגבולות אירופה אבל מפעיליהם נלחמו בשורות דאעש במזרח התיכון. בגלל קלות התנועה באירופה, חוסר הניסיון של שירותי המודיעין האירופיים בסיכול טרור והשמירה הקפדנית על זכויות האדם והזכויות המשפטיות של אזרחים, היה קל לזאבים הבודדים האירופיים להתארגן לקבוצות וגם לשמור על קשר עם דאעש.
הפעולה בקבוצות והקשר עם דאעש היו נחוצים להם בעיקר כדי לרכוש אמצעי לחימה, לייצר חומרי נפץ, ולקבל הנחיות מפי בעלי ניסיון. לכן קבוצות "הזאבים הבודדים" שפעלו בפריז ובבלגיה פעלו ב"להקות" ולא כבודדים. לעומת זאת, בארה"ב אין בעיה להשיג נשק. אתה פשוט יכול להיכנס לחנות ולקנות, כמו שעשה אתמול המפגע באורלנדו וכפי שעשו זוג המפגעים בסן ברנרדינו לפניו והמפגעים הצ'צ'נים במרתון בבוסטון לפניהם.
אין להם בעיה להשיג נשק וגם לא דרושות להם הנחיות איך ומתי והיכן לפעול. הם יודעים זאת טוב ממנהיגי דאעש שיושבים בסוריה ובעיראק. מה שהם מקבלים מדאעש זה את ההסתה ואת הכרת הארגון בהם כאנשיו שמעניקה הילה של שהידים בשירות החליפות העולמית לטבח שהם מבצעים. הפיגוע אתמול באורלנדו היה קלאסי. המפגע טלפן למשטרה, הודיע שהוא פועל בשם דאעש ויצא לרצוח. ארגון המדינה האיסלאמית קיבל את התהודה שהוא רצה, והמפגע הפך להיות שהיד רשמי בשירות הג'יהאד העולמי. ראוי להזכיר בהקשר זה את חודש הרמדאן, שכנראה סיפק את הרקע הדתי-אמוציונלי שדחף את המפגע באורלנדו אל מעבר לסף הדק המבדיל בין הרעיון לבין הלחיצה על ההדק.
הסיבה לנסיקתו של דונלד טראמפ
בהקשר זה חייבים לציין שהמחוקקים והממשל האמריקני וגם הציבור האמריקני הם שותפים עקיפים למעשה. ראשית כי הם אינם קוראים לילד בשמו ואינם מציינים שבעיית הטרור מספר אחת היום של ארה"ב ושל העולם המערבי היא חוסר הנכונות לקרוא לילד בשמו – טרור איסלאמי קיצוני.
ה"תקינות הפוליטית" מריצה את הפוליטיקאים והציבור האמריקני להתפתלויות מילוליות חסרות שחר ותועלת בניסיון להבדיל בין "פשע שנאה" לבין "פיגוע טרור". ההבחנה הזאת בתיוג שהנשיא אובמה נדרש לה שוב ושוב, ולא רק הוא אלא גם האמריקני ברחוב, היא חסרת משמעות, שכן כל פיגוע ורצח של אזרחים לא מעורבים הוא פשע שנאה ואין משמעות בכלל להבחנה הזאת. כאילו משנה אם האיש רצח כתוצאה מזה שהוא שונא הומוסקסואלים, כלומר הוא הומופוב או בכלל שונא להט"בים, או שהוא מוסלמי אדוק שרוצח בתקופת הרמדאן מפני שארה"ב תוקפת את דאעש במעוזיו בסוריה ובעיראק.
טרור הוא טרור והפילוח העדין הזה איננו משנה דבר, אבל האמריקנים מתעקשים על התקינות הפוליטית, וזה בדיוק אחת הסיבות לנסיקתו המטאורית של דונלד טראמפ בעולם הפוליטיקה. הבעיה השנייה והחמורה יותר, שהיא ייחודית לארה"ב, היא הקלות הבלתי נסבלת שבה כל טרוריסט יכול להצטייד בכמה כלי נשק ומכל סוג שיבחר בלי הגבלה.
אפשר היה לצפות שאחרי פיגועי 11 בספטמבר ייפול האסימון לאמריקנים וגם לאירופים שהעולם נמצא במלחמת עולם שלישית נגד הטרור מבית היוצר של הג'יהאד העולמי. במלחמה הזאת, שדה הקרב הוא גם בארה"ב ובקנדה ובמדינות אחרות שנחשבו חסינות מפניו במלחמות העולם הקודמות.
לכן זה מחייב את האמריקנים לנטוש את השמרנים, בעיקר גברים לבנים רפובליקנים, לנטוש את הדבקות הכמעט מיסטית ב"חופש ההגנה העצמית והגנה על הרכוש" שבשמו הם מקדשים את הזכות לרכוש נשק כאוות נפשם. אחרי כל כך הרבה מעשי טבח בקיבעון מחשבתי שממש אי-אפשר להבינו, הממסד האמריקני, בעיקר הרפובליקני, מסרב להבין שהקלות שבה אפשר להשיג נשק בארה"ב היא באמת בלתי נסבלת ועולה בחיי אדם כמעט יום-יום.
האמריקנים מרבים להטיף לכל העולם על כמעט כל דבר ועניין, אבל בכל הנוגע לעמידה על עיקרון כל כך חסר היגיון וכל כך לא נחוץ בארה"ב של היום, הם מסרבים לסטות מהמסורת, כאילו החירות וזכויות האדם של אזרחי ארה"ב ייפגעו אם לא יחזיקו 6-5 כלי ירי בבית.
לפנייה לכתב/ת 
