מסתבר שהוא השחקן הטוב בעולם, עדיין / טור
קיירי ארווינג נתן הופעה היסטורית, רק שזה שוב היה על הכתפיים של לברון ג'יימס. האיש שספג כל חייו אינספור ביקורות ותלונות, הצליח להשליך הכל החוצה, אל מחוץ לארבעת קווי המגרש. מה צריכה גולדן סטייט כדי לזכות באליפות? קודם כל את דריימונד גרין, אחר כך את כל השאר
"הדבר היחיד שחשוב הוא מה שקורה בין ארבעת הקווים", אמר לברון ג'יימס לאחר ה-97:112. ספק אם אי פעם היה משפט מדויק כל כך, ובו זמנית אירוני כל כך, משחקן כדורסלן.
משוגעים: 82 נקודות של ג'יימס וארווינג צימקו ל-3:2
כי לא משנה עד כמה גדול היה לברון ג'יימס כל הקריירה, תמיד נדמה היה שמה שקורה מחוץ לארבעת קווי המגרש מאפיל על גדולתו. אמרו שהוא שחצן, יהיר, נבל, לוקח את ההחלטות הלא נכונות, מפטר מאמנים ומה בעצם לא?
גם ביומיים האחרונים דיברו. שהוא בכיין, שהוא לא עומד בלחץ, שההתנהגות שלו הובילה להרחקה של דריימונד גרין (למרות שהיד של גרין פגעה במבושיו של לברון, לא הפוך).
אבל הוא השתיק אותם עם 41 נק' (36 ב-3 הרבעים הראשונים), 16 ריב' ו-7 אס' (הראשון שרושם שורה כזו בגמר מאז שאקיל ב-2001). האינטנסיביות שלו הייתה מה שמצפים מהשחקן הטוב בעולם – כזו של אחד שרוצה להוכיח שהוא הטוב בעולם. הוא עזר לכל חדירה בצבע, ירד ראשון להגנה, רץ והתעופף לחסימות. כל זה הסתכם באחת ההופעות הגדולות בקריירה שלו וכנראה גם הגדולות בגמר אי פעם.
כי יש הבדל אחד גדול בין לברון לבין כל מי שמדבר - הם מחוץ לקווים, הוא בפנים.
דוד קיירי
סדרות גמר יכולות לשנות תדמית של שחקנים לעד. זה קרה לאנדרה איגוואדלה בשנה שעברה, זה קורה כעת לקיירי ארווינג. עם 41 נק' ב-17 מ-24 מהשדה, 12 נק' קריטיות ברבע האחרון (חיפה על ה-2 מ-7 של לברון) וכמה מהלכים עוצרי נשימה, הוא גרם אפילו לאלטר אגו שלו מהפרסומות – Uncle Drew (חפשו ביו טיוב, מומלץ) – להחוויר.
בהינף סדרה אחת ו-3 משחקים מעל 30 נק', הוא משנה את הדימוי שלו מאחד האוברייטדים הגדולים בליגה, לאיש אצלו נמצא המפתח לקאמבק הירואי בגמר הזה.
אבל הסיפור של המשחק הזה הוא כדורסל של פעם, לפני שגולדן סטייט וסן אנטוניו שלטו בליגה. לפני עשור או שניים, כשבלבולי שכל על הנעת כדור ותנועה לא היו רלוונטים כשטבעת אליפות הייתה מונחת על הכף, היית צריך רק שני סופרסטארים שייקחו הכל על עצמם (97 נק' קלעו או מסרו לברון וקיירי. כמו הווריורס). אולי זה לא הכי יפה, אולי לא יספיק לאליפות ב-2016, אבל זה אולד סקול NBA.
אתה פה חסר לי
הכי קל לדבר על מי שחסר. אז בואו נעשה את החיים קלים - דריימונד גרין היה חסר. ממש חסר. ההגנה שלו על לברון, היכולת שלו להוציא את לברון מהכלים (או מוועד הורים) וניהול המשחק בהתקפה. עוד הוכחה שהוא עמוד התווך בשיטה של גולדן סטייט.
סטפן קרי נתן משחק טוב לכדורסלן (25 נק'), הופעה סבירה-מינוס למישהו שקוראים לו קרי (8 מ-21) ותצוגה רעה (הגנה נוראית) למי שמחשיבים אותו לאחד הגדולים. עוד תצוגה רעה בגמר הזה. ועדיין, בלי גרין, למרות האנמיות של קרי, האחוזים לשלוש (14 מ-42) והפציעה של בוגוט, גולדן סטייט הייתה במרחק האריסון בארנס טוב אחד (2 מ-14) כדי להפוך את המשחק לצמוד ועם אפשרות טובה לנצח.
עכשיו רק צריך לענות על שאלה אחת חשובה – איך שורדים עוד לילה, אולי שניים, בלי שינה?
לכתבות נוספות של שרון דוידוביץ'
