הבוסיות של הכלא: הכירו את הסוהרות
כלאי ליטל מרשנד היא מפקדת משמרת, רס"ל רחל טזזה היא סוהרת בכלא מגידו, רס"ר שני אסרף לוחמת ביחידת נחשון, כלאי איילת פלומבו היא קצינת מודיעין. במשך ארבעה חודשים תיעד הצלם אסף פרידמן סוהרות ברחבי הארץ, וחזר עם פרויקט מצולם
במשך ארבעה חודשים הגיע הצלם אסף פרידמן לבתי הכלא רימונים, השרון, הדרים וכלא הנערים אופק, על מנת לתעד סוהרות וקצינות בתוך בתי הכלא במהלך עבודתן. "רוב הסוהרות שצילמתי נשואות עם ילדים, שמגיעות מדי יום לעבודתן בכלא ומתמודדות עם אסירים בהצלחה", הוא מסביר. "יש נשים בחברה שהן מובילות וגם הסוהרות מובילות דרך בתוך בתי הכלא. ראיתי את יחסי הגומלין שלהן עם אסירים מכל הסוגים, כיצד הן מתמודדות איתם. כל מה שקורה בכלא הוא בעצם מיקרו קוסמוס של החברה בחוץ".
פרידמן גם שוחח עם הסוהרות וראיין אותן על עבודתן. "הופתעתי לגלות שהן לא רוצות להחליף מקצוע ויש להן סיפוק מעבודתן ומהדרך שלהן בשיקום האסירים. הן מובילות שינוי בקרב האסירים. בכלא הן מבצעות את עבודתן במקצועיות לא פחות מהגברים. את הפרויקט יצרתי מתוך אהבה. התרשמתי לטובה מהעבודה שלהן בסביבה לא פשוטה, התפקוד שלהן, היצירתיות, האחריות שלהן ואיך האסירים נותנים להן כבוד וההערכה על מה שהן עושות למענם". זה סיפורן.
רב-כלאי אביטל וייץ, 39, נשואה +3, 14 שנה בשב"ס
תפקיד: ראש תחום טיפול ושיקום בכלא אופק (כלא ייחודי ויחיד לנוער בארץ)
מה את הכי אוהבת בתפקיד: "את כמות האתגרים וההובלה של תחום שיש לו משמעות אחרת כשמדובר באוכלוסייה של נוער עבריין. המפגשים עם הנערים מאוד מרגשים ופוגשים אותנו במקומות האישיים שלנו. הרבה פעמים אנחנו מחזיקים עבורם את התקווה וכאן המקום לאפשר דברים, עיסוק בטיפול שמאפשר לעשות דברים ייחודיים בעזרת העצמה של הצד המטפל והמקבל. בעיני הנערים אנחנו נתפסים כדמויות שמובילות לשינוי. הסיפוק אדיר, כשנער מאפשר לך לעשות זאת יחד איתו, בייחוד בחיים שלהם שמלאים בחוויות טראומטיות וכאן יש מי שמאמין בהם. יש כאן משהו באמונה ובשליחות שמניע את התהליכים החשובים בכלא".
הכי קשה: "האחריות הכבדה שגלומה בתפקיד הזה. מדובר באוכלוסיה של קטינים חסרת ישע, ניהול צוות, טיפוח, הובלה וגידול עובדים לכיוון מקצועי. להכיל את התסכולים והקשיים שלהם".
מה אומרים במשפחה: "דווקא בגלל שאני עובדת בכלא נוער ויש לי ילדים משלי, אז יש ערבוב רגשות של חרדה וכאב גדול. המשפחה שלי מרגישה את ה'דרייב' של התפקיד עם המחויבות, ההשקעה והמסירות. אלה דברים שרואים".
מה רצית להיות כשהיית ילדה: "לעמוד על במה ולהיות שחקנית".
מה הכי חסר לך בתפקיד: "העבודה שלנו הרבה פעמים לא נראית. זאת עבודה שקשה לייצר בה את הנראות והמוחצנות, התוצר של העבודה דווקא טמון בתהליך שעושה המטופל. תוך כדי אפשר לדבר על תהליך של אסיר משוקם, אבל במהלך העשייה אנשים לא מבינים את המשאבים הקוגניטיביים, רגשיים והזמן שמושקעים".
אם לא שב"ס: "לא רואה את עצמי במקום אחר".
כלאי מיטל פינדר, 36, נשואה+2, עשר שנים בשב"ס
מה את אוהבת בתפקיד: "את העיסוק בתחומים רבים כמו כספים, לוגיסטיקה, אחריות, בטיחות, ביטחון על אסירים, טיפול דרך התעסוקה ושיקום האסירים".
הכי קשה: "לכאורה זה מפעל. מרכז יצרני בתוך מסגרת של כלא. הרבה פעמים צרכי הביטחון מתנגשים מול המפעל והיזמים. צריך לדעת לעבוד נכון מול שני הממשקים האלה. עובדים כאן עם כלים חדים כמו מספריים וסכין יפנית, אנחנו נותנים אחריות לאסירים, אבל בודקים אותם כל הזמן. יזמים מתלבטים אם בכלל להגיע למסגרת של הכלא, מאחר שהם צריכים להתאים עצמם".
אירוע שהכי זכור לך: "אסיר שחשבתי שלא יצליח להתמיד, היה מגיע יום כן יום לא ואחרי התעקשות שלי הוא נותן היום את התפוקה הכי גבוהה. כך השתפר מצבו באגף, כתוצאה מההתמדה שלי איתו. דבר שמאוד שימח אותי - הזכייה בפרס דגל היופי למרכז היצרני כאן, תעשייה יפה בשנת 2013, התמודדנו מול חברות ענק כמו אינטל וטבע".
מה אומרת המשפחה: "לילדה שלי קשה להבין מה אני עושה בכלא. זה כן מעניין אותה אבל אני לא יכולה להכניס אותה כדי לראות. בעלי רואה שאני בקושי עונה לו, אז הוא מקבל את זה שאני עסוקה. הדרך הביתה גורמת לי קצת להתאפס על עצמי. שם אני עושה את השינוי".
מה רצית להיות כשהיית ילדה: "לנהל מרכז קהילתי של קידום נוער מתנ"ס. עדיין חושבת על זה".
מה לא יודעים על התפקיד שלכן: "עבודה מאוד תובענית. דרישות מבית הכלא ודרישות מיזמים, תמיד נתונים לביקורת של בקרת איכות ותקן iso וזה כרוך בהוצאות, משכורות ותעודות משלוח ליזמים. זה תפקיד עם אחריות פיננסית לא קטנה".
אם לא שב"ס: "משהו שקשור לחינוך".
רב כלאי נטע דוד, 43, נשואה+3. 15 שנה בשב"ס
תפקיד: קצינת כוח אדם בכלא השרון.
הכי אוהבת: "עבודה עם סוהרים".
הכי קשה: "לראות את ההתמודדויות והקשיים של הסוהרים. ההתמודדות הנפשית של הסוהרים והאסירים דומה, זאת עבודה שוחקת, כל הזמן אתה נותן שירות, מספק, נעים ובעל יכולת הכלה עצומה".
הכי זכור לך: "בית סוהר רימונים. כשהגעתי לשם הוא הוכפל בגודל שלו וזאת הייתה תקופה מאוד קשה מבחינת הלמידה של התפקיד, יצירת משהו חדש".
מה אומרת המשפחה: "בעלי בשב"ס אז מבחינתו - שאפו. הילדים שלי לא תמיד מבינים ושואלים אותי - אם אני אחראית על התורנויות, אז למה אני משבצת את עצמי?! הם לא אוהבים שאני לא ישנה בבית, שאני יוצאת מוקדם".
מה רצית להיות כשהיית ילדה: "לא זוכרת, אבל לא חשבתי שאתגלגל לשב"ס. זה קרה לי בסוף לימודי קרימינולוגיה".
מה אנשים לא יודעים על העבודה שלכן: "לא יודעים שסוהרים עובדים מאוד מאוד קשה ושאנחנו מדינה עם ערכים ומוסר מאוד גבוהים. אני לא בטוחה שאסירים זוכים לתנאים כאלה במדינות מתקדמות אחרות בעולם, זה מיקרוקוסמוס של שתי אוכלוסיות אחת ליד השנייה, שני קצוות ומתנהלים כאן חיים ויחסי גומלין בין בני אדם".
אם לא שב"ס: "להיות גננת או מורה בבית הספר, אבל זה לא דומה".
כלאי איילת פלומבו, 34, נשואה+3. 13 שנה בשב"ס
תפקיד: קצינת מודיעין בבית סוהר רימונים.
הכי אוהבת: "אתגרים. את גילוי האמת, קרב מוחות עם האסירים".
הכי קשה: "כל האהבה היא גם הקושי ובגלל זה אני אוהבת את התפקיד הזה, כי אני מתמודדת עם הקושי והאתגר".
האירוע הכי זכור: "אירוע מרגש - לאחרונה קיבלתי מצטיינת ותעודת הערכה ממפקד היחידה על עשייה וסיכול אירועים ומקצועיות, כיף לדעת שמעריכים את העבודה. אירוע מצער הוא כל אירוע שלא הצלחתי לסכל מבעוד מועד כי אחד התפקידים שלנו הוא לסכל ולמנוע אירועים".
מה אומרת המשפחה: "מפרגנים וגאים. קושי בפני עצמו ואנחנו מתמודדים עם זה. עם משפחה וסביבה תומכת אין גבול ליכולת".
מה רצית להיות כשהיית ילדה: "עורכת דין. יש לי תואר שני במשפטים".
מה אנשים לא יודעים: "הייתי רוצה שיידעו עד כמה חשובה לנו הדרך ולאו דווקא למודיעין. עד כמה אנחנו משתדלים לייצר סביבה אנושית ומשקמת ומשנה לאסירים על מנת שיצאו טובים יותר ואנשים שונים מכפי שנכנסו לכאן".
אם לא שב"ס: "רק שב"ס, וזה לא היה החלום שלי".
כלאי חני פנקלשטיין, 37, נשואה+3. חמש שנים בשב"ס
תפקיד: קצינת חינוך.
הכי אוהבת בתפקיד: "את המפגשים עם האסירים, הדרך להיכנס לעולם שלהם, לתת להם נקודות אור, השקפה שונה ודרך נוספת להביט בחיים. נקודות קטנטנות שהם לא שמו לב אליהן".
הכי קשה: "לפעמים הידיים שלי כבולות כדי לעזור בטווח הארוך להמשך הדרך, כי אנחנו בבית מעצר ואחר כך הם ממשיכים לבתי סוהר אחרים".
האירוע הכי זכור: "אסיר אחד בפרויקט שכעס על ההורים שלו והם כעסו עליו. האימא לא הייתה מוכנה לשמוע ממנו ואז הם הגיעו לביקור. אני הייתי נוכחת, ופתאום ראו שהוא בסדר, נותן מעצמו ותורם. הם שמו לב שיש בו צדדים חיוביים".
מה אומרת המשפחה: "מאוד מפרגנים, הם חיים את זה. הילדים קוראים לי אם יש סדרה מצוירת שהם חושבים שאני יכולה להפיק ממנה משהו לאחת הסדנאות. בעלי מפרגן, תומך ואני מקבלת מהם עזרה מאוד גדולה וגם מהמשפחה המורחבת".
מה רצית להיות כשהיית ילדה: "לא זוכרת. כל פעם רציתי להיות משהו אחר".
מה לא יודעים על התפקיד שלכן: "הסוהרים חושבים שאנחנו ועדת קישוט, אבל התפקיד דורש מאיתנו המון מחשבה ויצירתיות וכוחות נפש להתמודד עם סיפורי חיים מורכבים והתנהלות עם אסירים בקבוצות".
מה הכי חסר לך בתפקיד: "עוד כמה שעות ביום".
אם לא שב"ס: "עבודה עם נוער בסיכון".
רס"ר שני אסרף, 28, גרושה. ארבע שנים בשב"ס
תפקיד: "לוחמת ונהגת מבצעית ביחידת נחשון".
מה את אוהבת התפקד: "מאתגר ומספק, תחושת סיפוק גדולה עם המון משמעות".
הכי קשה: "הניתוק הרגשי כשאתה פוגש עצורים כמו פדופילים, שמואשמים בעבירות חמורות. שלבי ההוכחות והעדויות, על אחת וכמה שבתור אישה קשה יותר להתמודד עם זה".
הכי קשה: "אין אירוע ספציפי. ליווי כנהגת מהכלא לבית המשפט כשמדובר בעבירות חמורות במיוחד. סך הכול אני מרגישה בטוחה בסביבת העבודה שלי. אצלנו ביחידה אתה יודע מתי אתה נכנס למשמרת 05:30, אבל קשה להעריך מתי היא תסתיים".
מה אומרת המשפחה: "בן הזוג מתוך המערכת בצפון הארץ, אז הוא מקבל את אופי העבודה".
מה רצית להיות כשהיית ילדה: "אחות".
מה אנשים לא יודעים על התפקיד שלכן: "ברמת העיקרון שאנחנו שוות ערך לגברים, אין לנו הקלות. אנחנו רק עושות חיפושים על נשים ולא על גברים".
מה הכי חסר: "נשיות. רוב הזמן מדובר באסירים אז אין את הפריבילגיה, אבל זה מובן ולא בדיוק חסר מאחר שזה לא אפשרי כאן".
אם לא שב"ס: "אחות מיילדת".
רס"ר מיכל אלפרין, 28, רווקה. עשר שנים בשב"ס
תפקיד: כלבנית בכלא הדרים.
הכי אוהבת בתפקיד: "יצירת קשר עם הכלב החדש. שלב גיוס כלבים מבתים שאנשים לא יכלו להתמודד איתם ומעמותות. את רוב הכלבים היו מרדימים אם הם לא היו מגיעים אלינו, אלה כלבים עם בעיות התנהגות כרוניות. אנחנו מבצעים בדיקה ומבחן לכלב ומחליטים אם לגייס אותו אלינו".
הכי קשה: "לפעמים אנחנו נקשרים לכלבים למרות שכלב מסוים לא מתאים ואנחנו נאלצים להעביר אותו לכלבייה אחרת".
האירוע הכי זכור: "רגע עצוב שלי היה עם כלבה כנענית עם מחלה סופנית שנאלצנו להרדימה. זאת הייתה כלבה שטיפלנו בה 24/7 ולא היה אפשר להצילה".
מה רצית להיות כשהיית ילדה: "וטרינרית".
מה לא יודעים על התפקיד שלכן: "שזה לא סתם ללטף כלב, אלה כלבים מאוד מסוכנים. אנחנו מבצעים במערך שלנו מבצעים והורדות לכלבייה לצורך תספורות, מנוחה, החלפות וכדומה. ברגע שכלבן שולח לי כלב מרחוק זה יכול להיות מסוכן, לפעמים אני צריכה לקפוא במקום, אחרת אני אחטוף ביס".
אם לא שב"ס: "עברתי מבחנים לעתודת פרשים, הייתי מפתחת את האהבה לאילוף סוסים ופחות חווה רכיבה מערבית".
רב כלאי ורדית הלר, 47, נשואה+2, 14 שנה בשב"ס
תפקיד: רופאת שיניים בבית סוהר השרון.
הכי אוהבת: "אסירים נכנסים לכלא והם סגורים כאן, אין להם חופש, ואז הוא מגיע עם כאבים איומים לקבל טיפול וכבר לא כואב לו. יש כאן אסירים שחייבים טיפולי שיניים לאחר שימוש אינטנסיבי בסמים".
הכי קשה: "הקושי הוא לעבוד עם אוכלוסיה לא רגילה, אלה לא אנשים נורמטיביים. אתה לא יכול להתחיל טיפול כשאתה לא יודע בוודאות שהאסיר ימשיך להגיע. הרבה פעמים רק מכבים שריפות, אין כאן טיפולים מתמשכים והם לא תמיד משתפים פעולה".
מה אומרת המשפחה: "הבעל שלי סגן מנהל בית הסוהר וגם היה רופא שיניים. הילדים הרבה פעמים אומרים 'אי אפשר לשבת איתכם! רק על זה אתם מדברים'".
מה רצית להיות כשהיית ילדה: "מורה. עשיתי הסבה למורה, אבל הנה אני כאן".
מה לא יודעים על התפקיד שלכן: "לא יודעים שאסירים מקבלים רפואת שיניים. שאתה לוקח אדם וסוגר אותו אתה חייב לתת טיפולים פונקציונליים ולא תמיד אסתטיקה. אנשים לא יודעים שקיימת רפואת שיניים במסגרת שב"ס. אנשים שואלים אם יש לי שומר כי אני עובדת עם כלים מסוכנים".
הכי חסר: "בשנים האחרונות רפואת השיניים התקדמה משמעותית, עידן של שתלים וטיפולי שורש בעזרת טכנולוגיה חדישה. אנחנו מספקים כאן מגוון טיפולים ברמה גבוהה. אבל אין כאן אפשרויות כמו במקומות הפרטיים".
אם לא שב"ס: "קליניקה פרטית במגזר הפרטי, עם זאת הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים זה שב"ס, זה השפיע המון גם על המישור המשפחתי. יש סיפוק אדיר לעבוד כאן, דווקא בתנאים שלנו, ולהוציא אסיר בלי כאבים. מה גם שאין לנו את כל האביזרים שיש בחוץ".
כלאי ליטל מרשנד, 36, נשואה+2. 11 שנה בשב"ס
תפקיד: מפקדת משמרת.
אוהבת בתפקיד: "את האתגר שכל פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, ההובלה של הסוהרים וכמובן האחריות הגדולה".
הכי קשה: "השעות המרובות והמשמרות הממושכות".
אירוע זכור: "אסירים התבצרו באגף השמור בחצר, סירבו להיכנס לתא והסוהרים לחצו על לחצן מצוקה. הגעתי עם כוח סוהרים והיינו צריכים להשתמש בגז מדמיע. השתלטנו על האסירים וסיימנו את האירוע".
מה אומרת המשפחה: "הילדים גאים ובעל תומך מאוד. אני איתו 19 שנה אז הוא ידע עם מי יש לו עסק, למרות שבבית אני הכי אישה".
מה חלמת להיות כשהיית ילדה: "לא זוכרת".
מה לא יודעים על התפקיד שלכן: "על הסיכון שאנחנו לוקחים בחיים כאן, בידיים שלנו, גם של האסירים וגם של הסוהרים, המורכבויות והאסירים הביטחוניים שיכולים לתקוף איש סגל".
מה חסר: "כוח אדם".
אם לא שב"ס: "בטוח עבודה עם מסגרת, אני בחורה של מסגרות".
רס"ל רחל טזזה, רווקה. שנתיים בשב"ס
תפקיד: סוהרת בכלא מגידו.אוהבת בתפקיד: "לשמור על הסדר באגף והאחריות שמגיעה עם התפקיד".
הכי קשה: "כשהתגייסתי הפחיד אותי להיות מול 120 אסירים. לאט לאט, כשזורקים אותך למים, אתה לומד שאתה מסוגל לעמוד מולם".
אירוע זכור: "במגידו הייתי סוהרת חובה, פעם אחת הייתה התפרעות באגף 9 הביטחוני וכל האסירים החליטו שהם לא עומדים לספירה. מיקדנו את הגורם הבעייתי וטיפלנו בו, הוא התסיס את השאר".
מה הכי חסר: "הפלאפון, יש נייד כאן רק למי שמחזיק פלאפון משב"ס. לסוהרים אין פלאפון וזה חלק מהעבודה".
אם לא שב"ס: "אני רוצה מאוד ללמוד עבודה סוציאלית ולהמשיך את עבודתי בשב"ס בתחום הזה".
לפנייה לכתב/ת 
