אל תשלחו מונית לסלבה / ביקורת טלוויזיה
האורחים באולפן רואים את הטאלנט מ"בובה של לילה" ובטוחים שהם חייבים לחקות את רז "כוסילמלם" זהבי. זאב זלצר רציני אבל עלול לגרום לנו להירדם ואייל לחמן פשוט לא מפסיק לדבר. וגם: מי הפרשן שיכול לשדרג את השידורים משמעותית?
אחרי כמעט שבוע של משחקי כדורגל שאנחנו מזריקים לתוך הווריד הגיע הזמן לכמה הערות על שידורי היורו:
1. בראשית ברא המודי בר-און את הדאחקה. אולפן קליל, משוחרר עניבה שמתייחס לכדורגל בפרופורציות לא מתלהמות ומגיש אותו על מצע של הומור עם פיסות הקשר חברתי-תרבותי בצד. מאז זרמו הרבה מים בסיין וכולם עושים 'מודי'. רבים נכשלים ואפילו המקור הבר-אוני הופך לא פעם למעיק ומאולץ. באולפן צ'רלטון הפקידו את ההגה בידיים של שלום מיכאלשווילי, שמנסה לשמור על מינונים סבירים של הומור מול מקצועיות ובסך הכל עושה עבודה לא רעה, אבל מועד לא פעם לשטויות מיותרות. כשהמגיש גורר פרשן מקצועי כמו מוטי איוניר למעין מערכון אולפן זה מריח כמו מאמץ לא טבעי להקליל את השידור. כשזה נעשה באלתור חפיפניקי זה כבר מסריח משכונתיות.
2. הבעיה הגדולה יותר היא האורחים החיצוניים שמגיעים לאולפן, רואים על כסא המגיש את הטאלנט מ"בובה של לילה" ובטוחים שהם חייבים להיות יותר מצחיקים מהדמות של רז "כוסילמלם" זהבי. זה מעיק ומעליב כל חובב כדורגל שמתיישב לראות את טורניר הכדורגל הכי משמעותי וגדול באירופה. במילים אחרות: תעשו טובה, אל תשלחו מונית לסלבה ברזילאי.
3. באולפנים שמשודרים בערוצים הפתוחים (10, 2) יש איזשהו קונספט שמנסה לפנות לקהל הרחב יותר, שלא צורך ביומיום כדורגל אירופי, והולכים על הטריק הכי עתיק בספר: סלבז. אני לא בטוח עד כמה הנוכחות של הדוגמנית שיר אלמליח או של השחקן עמוס תמם יסחפו את ההמונים לראות משחקים של רומניה או סלובקיה. מה שאני כן בטוח זה שכשפונים לבקש את התובנות של שחקן הקולנוע לפני פרשן הכדורגל ומיד רצים לפרסומות, זה מרחיק (ומעצבן בטירוף) את הצופים הטבעיים של המשחק.
4. שדרים. אני לא כל-כך מבין את הטענות המוכרות על הנטייה של רמי וייץ לעודף סטטיסטיקה יבשה ופחות מדי דרמה והומור. יש בהחלט חשש שהזדקנתי, אבל על רקע הצעקנות הכללית אני מאוד אוהב את החזרה של וייץ לבמה המרכזית ונהנה מהשידורים שלו. יש לו קול מצוין שמשדר סמכותיות שחסרה פה, הוא שולט בחומר וגם התיאום מול הפרשן ניר לוין בכלל לא רע. אז נכון שלא נקבל ממנו איזו שנינות מבריקה, אבל היי. כשהוא צועק "איזה גול של פאיייייט", אנחנו בהחלט יכולים להיות רגועים שזה פאייט ולא פוגבה.
5. לירן שכנר וזאביק זלצר הם המקבילה הטלוויזיונית לצמד קשרים אחוריים יעילים שאתה אולי לא שם לב לעבודה שלהם, אבל יודע שהיא נעשית, ורוב הסיכויים שלא תספוג בגללם שער מביך. לשכנר יש קול נעים, אבל לא סוחף. לזלצר יש רצינות ובקיאות, אבל אתה עלול להירדם תוך כדי הסבר שלו על המערך של קרואטיה.
6. הפרשן היחיד שאין סיכוי שתצליח להירדם בגללו הוא אייל לחמן. האיש בכלל משדר מהארץ, מתוך חדר קטן עם מיקרופון ומסך טלוויזיה, אבל את האטרף שבו הוא יורה נתונים ותובנות, אפשר להרגיש עד המושבים האחרונים באצטדיון במארסיי. נכון, ללחמן יש ידע מופלג והוא מסוגל לנקוב בכל שמות הקשרים האחוריים של אלבניה שלא זומנו לסגל ולסדר אותם לפי גובה ומשקל, אבל הבעיה היא שהוא באמת עושה את זה. האיש לא מפסיק לדבר, לא משאיר לשדר שלצידו חריץ להשחיל מילה והכל באיזושהי בהילות שתמיד גורמת לי לחשש שמשהו רע קרה ואוטוטו ייכנס האות של "מבזק מיוחד". לחמן, שחרר. הכל טוב. אפשר להירגע וליהנות מכדורגל.
7. מחפשים פרשן צעיר שייתן פייט לעמרי אפק על משבצת ה"כדורגלן אינטליגנט שפרש לא מזמן ויודע לחבר תיאוריה לתכלס"? שימו עין על אורי אוזן. עם קצת הכוונה וליטוש, אוזן - טיפוס חרוץ שמעולם לא פחד מעבודה קשה - יכול להצטרף לקאדר הפרשנים המרכזיים. עד אז כדאי שיימנע ממשפטים מאותגרי היגיון פנימי בסגנון "זה היה מאה אחוז שער של שוער סלובקיה ומאה אחוז שער של בייל"
לפנייה לכתב/ת 
