פליטים בלי ריאליטי: סרט מיוחד לגולשי ynet
איזה עתיד רואים לעצמם הפליטים מסודאן ואריתריאה הכלואים במתקן חולות? ומה הם חושבים עלינו הישראלים? הבמאי אבי מוגרבי תיעד כמה מהם במהלך סדנת תיאטרון שייסד במדבר ומביא את קולם בסרט "בין גדרות", שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין, ועכשיו כאן במיוחד לגולשי ynet
הפרויקט הקולנועי "בין גדרות" התחיל בעצם כסדנת משחק שיזמו במאי התיאטרון חן אלון והקולנוען אבי מוגרבי, ובליווי הצלם פיליפ בלאיש והמוזיקאי נעם ענבר. במשך כשנה וחצי הדריכו השניים מבקשי מקלט הכלואים במתקן חולות, ולימדו אותם מיומנויות דרמטיות ויצירתיות כערוץ לבטא את דעותיהם ורגשותיהם. בסופה של התוכנית לפני שנה, הועלתה ההצגה "תיאטרון מחוקק חולות" בבכורה בפני קהל של כאלף איש (מאז ההצגה ממשיכה לרוץ מדי פעם באתרים שונים ברחבי הארץ). הסרט שצילם מוגרבי, הוקרן בפסטיבל ברלין בפברואר האחרון וגם בדוקאביב. לרגל יום הפליט הבינלאומי, גם לגולשי ynet יש הזדמנות מיוחדת לצפות.
"המשתתפים בסדנא הם מבקשי מקלט אריתריאים וסודנים שהיו כלואים בחולות (רובם מעל שנה וחצי) וששוחררו באוגוסט 2015 אחרי שבג"ץ הגביל את הכליאה בחולות ל-12 חודשים", מספר מוגרבי ל-ynet על תהליך העבודה, "החלל שבו התקיימה הסדנה הוא חדר אוכל נטוש ששימש בעבר את הבסיס הצבאי קציעות, שמתקן הכליאה חולות נמצא סמוך אליו. במהלך הסדנה עבדנו על מציאת בטוי חזותי לסיפור תלאותיהם של המשתתפים, החל מהבריחה מארץ מולדתם ועד האופן שבו קיבלה אותם החברה הישראלית. כל הסיפורים בהצגה ובסרט הם סיפוריהם האישיים של המשתתפים שעברו עיבוד לבמה על ידם".
מוגרבי נודע כבמאי תיעודי אנטי ממסדי. סרטיו "איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון" (1997), "יום הולדת שמח, מר מוגרבי" (1999), "נקם אחת משתי עיני" (2005), "פעם נכנסתי לגן" (2012) ואחרים עסקו בעיקר בכיבוש וביחסי החברה הפלסטינית והישראלית. הפעם הוא מפנה זרקור אל מבקשי המקלט האפריקאים שהסתננו לישראל בחיפוש אחר חיים חדשים הרחק מהמולדת שסועת הקרבות (בסודאן מתנהלת מלחמת אזרחים עקובה מדם, בעוד שבאריתריאה יש שלטון דיקטטורי הדורש מאזרחיו שירות צבאי לכל החיים בפועל), ומצאו עצמם מושלחים אל מתקן חולות שבנגב - ללא עתיד באופק.
"הפרויקט הזה התחיל מתוך תסכול על שהחברה הישראלית מסרבת לגלות אמפטיה לאנשים אשר בורחים ממולדתם בשל רדיפות ורצח עם, למרות שאנו בני פליטים, ושמדינתנו נוסדה כדי לשמש מענה למי שנרדפו באירופה על היותם יהודים", מסביר מוגרבי, "המחשבה הראשונה היתה להעלות הצגה, ובה סיפור פליטות יהודי מגולם על ידי שחקנים חובבים שהם פליטים אפריקאים. כך חשבתי שאולי אפשר יהיה לספר לקהל הישראלי סיפור שהוא מזדהה איתו בקלות, ושהטוויסט שבהצגת הסיפור הזה על ידי מבקשי אפריקאים יגרום למחשבה מחודשת על כל העניין. מהרעיון הראשוני ועד להצגה והסרט כפי שהם היום עברנו דרך ארוכה ודברים השתנו".
מוגרבי חוקר בסרט את היכולת שלנו להזדהות עם האחר, למרות שאנחנו שותפים לאותו סוג של סבל מן העבר. "השאלה האם אפשר להכנס לנעליו של האחר ובאמת להבין את החוויה שלו, היא שאלה חשובה שנמצאת בלב הסרט", אומר הבמאי, "אהיה שמח מאד אם הצפייה בסרט תגרום לצופים הישראלים להיזכר לרגע בעבר של הוריהם והורי הוריהם, ולזכור שגם אנחנו היהודים עמדנו פעם אל מול גדר גבול וביקשנו מקלט. אמא שלי היא ילידת גרמניה, ובשנת 1932 נסה משפחתה אחרי שסבתי הותקפה על ידי חברי ההיטלר-יוגנד ברחוב בלייפציג. מאחר והיו חסרי נתינות, שום מדינה לא הסכימה לקבל אותם והם מצאו בסופו של דבר מקלט בפלסטינה כי רק שם הצליחו קרובי משפחה לסדר להם סרטיפיקטים אצל הבריטים. הסרט מבחינתי נולד מהזכרון המשפחתי/לאומי הזה".
יש לך ביקורת כלפי מדיניות הממשלה כלפי הפליטים?
ממשלת ישראל בראש ובראשונה חתומה על אמנת הפליטים של האו"ם שקובעת שמדינה שמגיע אליה מבקש מקלט
צריכה קודם כל לקלוט אותו ולאפשר לו לנהל חיים נורמליים. כל בקשת מקלט שמוגשת על ידי מי שהגיע למדינה במנוסתו צריכה להבדק באופן אידיווידואלי, ובמידה ומסתבר שהיא מוצדקת יש להעניק למבקש המקלט מעמד של פליט. כמדינה צעירה, ישראל הייתה מאד פעילה בניסוח אמנת הפליטים, וזה היה רק טבעי כי אחרי מלחמת העולם השניה רבים מהפליטים בעולם היו יהודים.
"ישראל של 2016 מסרבת לבדוק את בקשות המקלט של האפריקאים שהגיעו לפה בתשע השנים האחרונות ומספרם של אלו שבקשותיהם נבדקו ונענו בחיוב שואף לאפס. רק בשבוע שעבר העניק בית המשפט אשרות שהיה עם רשיון עבודה לשני אפריקאים שמשרד הפנים הצליח במשך מספר שנים לא לבדוק את בקשות המקלט שלהם".
לפי מוגרבי, ניתן היה לאפשר קליטה ראויה ואנושית של הפליטים האפריקאים לו היו מקנים אישורי עבודה להם - שכבר שוהים בארץ מבלי אפשרות לצאת ממנה, במקום לייבא עובדים זרים מחו"ל לרווחת הקבלנים ומתווכי כוח האדם למיניהם. "מדי שנה מנפיקה המדינה יותר מעשרות אלפי רשיונות עבודה לפועלי בנין וחקלאות שמיובאים לפה מסין, תיאלנד, רומניה ועוד מדינות על ידי קבלני כח-אדם, זאת בשעה שפה נמצאים כ 40,000 מבקשי מקלט אפריקאים שלכאורה אסור להם לעבוד", מסביר מוגרבי, "בפועל בית המשפט קבע שמותר להעסיק אותם, אבל בהיעדר בטחון תעסוקתי הם נדחקים לעבודות נקיון ושטיפת כלים".
רבים מבין תושבי דרום תל אביב טוענים שהם קורסים תחת נטל הקהילה האפריקאית החיים ביניהם. מה תאמר להם?
"אם מדינת ישראל הייתה רוצה להתמודד עם בעית הפליטים היא היתה משקיעה הרבה פחות מחצי מיליארד השקלים שהושקעו בבניית מתקן חולות בהכשרת מבקשי מקלט למקצועות בנין וחקלאות. לו אלו היו פני הדברים היתה סיבה טובה למבקשי המקלט התפזר בארץ בעקבות מקומות העבודה החדשים וכך גם היה יורד הלחץ, שהוא אכן כבד ובלתי נסבל, על שכונות דרום תל אביב המוזנחות".
לרגל יום הפליט הבינלאומי המצוין בשבת, תעלה מחר ההצגה "תיאטרון מחוקק חולות" מחוץ למתקן חולות. במהלך האירוע שיתקיים בשיתוף הארגונים העוסקים בטיפול בפליטים, יוקרן גם הסרט "בין גדרות".
