איך אני מצליחה להתמיד בריצה מבלי להשתעמם
לחפש כל פעם את האתגר הבא והלא הגיוני, לבדוק באפליקציה את המהירות בכל קילומטר, לקוות לשפר את התוצאה ולהבין שגם פה צריך מטרות ויעדים. שגרה זה רע - גרסת האימונים
התכתבות כזאת הפכה לדבר שבשגרה בשבועות האחרונים. אחרי ההיי הגדול של מרוץ השליחים חזרנו להתאמן "סתם" בלי מטרה קרובה באופק, וזה לא פשוט בכלל.
אנשים שריצה היא חלק משגרת חייהם (ובכלל כאלו שעושים ספורט) מתחלקים לשני סוגים - אלו שמתאמנים כמה פעמים באופן קבוע, במרחקים קבועים, ולעומתם אלו שכל הזמן צריכים מטרות ויעדים ורוצים לשבור שיאים חדשים.
לצערי, אני נמנת עם אנשי הקבוצה השנייה. חייבת שיהיה לי יעד מאתגר במיוחד כדי להתמיד ולהשקיע באימונים ובכלל כדי לצאת לרוץ בערב אחרי שחזרתי מהעבודה, הפעלתי כביסה, הכנסתי כלים למדיח, שאלתי איך היה בבית ספר, קיבלתי תשובה - "בסדר", אכלתי משהו, החלפתי לבגדי ספורט ויצאתי. כן, זה מעייף בדיוק כמו שזה נשמע.
יותר מפעם אחת תהיתי למה אני לא יכולה לצאת לריצה בכיף מבלי להפעיל את האפליקציה ולבדוק שניה אחרי שאני מסיימת מה המהירות שרצתי בכל קילומטר, ואז גם להתבאס כשאני רואה שרצתי מספר לא עגול כמו 12:49 קילומטר ("היית יכולה לרוץ עוד קצת", כועס הקול המעצבן בראש).
באמת שניסיתי כמה פעמים לרוץ בלי לבדוק כמה רצתי ובאיזו מהירות. הרי אני מכירה את המסלולים כבר בעיניים עצומות ויודעת לומר בדיוק מה המרחק עד לתיבות דואר ואיפה מסתיים המסלול של השישה קילומטר וצריך להסתובב חזרה. בפעמים היחידות שרצתי בלי להפעיל את האפליקציה הייתה לי הרגשה מוזרה. אמנם רצתי באותו קצב (מרגישים את זה) אבל משהו היה חסר. ושלא תבינו לא נכון, ההצלחות הקטנות האלו של שיפור קצב או מרחק הן משמחות מאוד, הבעיה היא שזו שמחה זמנית ומאוד קצרה.
לטורים הקודמים:
- "אז למה את רצה אם את כל-כך סובלת?"
- נמצאה השעה ה-25 - כך מצאתי זמן לרוץ
- לא מוותרת: למרות הפציעה, רצתי חצי מרתון
אז למה בעצם צריך את המרדף האינסופי אחרי שיאים חדשים? טוב ששאלתם. מדובר ברכבת הרים, לא פחות מזה. הרגע שמרוץ מסתיים הוא רגע אדיר שרק מי שחווה אותו יכול להבין במה מדובר. אלו שניות מזוקקות שיש בהן שמחה עצומה על ההצלחה, גאווה ענקית על ההישג והקלה גדולה שהכול עבר כמו שצריך. לעומת זאת, בימים שלפני יש המון תחושות הפוכות לגמרי ובעיקר לחץ ופחד מהלא נודע, שלפעמים משפיע פיזית על הגוף - כאבי בטן, כאבי ראש, כאבי גרון ופתאום גם צצים כאבי גב או ברכיים. לשמחתי אני כבר מכירה את זה ויודעת שאין מה להתרגש, ביום של המרוץ הכול נעלם כלא היה.
ושוב אני חוזרת לתחושה הממכרת הזו של סוף המרוץ, הרגשה שאם עשיתי את זה הכול קטן עלי, אבל תוהה כל פעם מחדש האם יהיה סוף למרדף אחרי השיאים. ואולי בעצם אני לא צריכה להילחם במצב ולהבין שזה מה שגורם לי להשתפר, ולא באמת משנה מה דוחף אותי לצאת לרוץ, העיקר שאני יוצאת ומתמידה.
ברור שכשמתחילים לרוץ יש שלב של התאהבות והתלהבות מהיכולת הנרכשת הזאת לכן קל יותר לצאת, ובתקופה שלפני מרוצים יש מטרה שבשבילה עושים הכול ובכלל לא מתלבטים אם לצאת לאימון. אבל דווקא בשלב הזה, כשיש כרגע שגרה קצת אפורה ולא זוהרת בכלל, אני מבינה שממש כמו שבעבודה צריך מטרות ולא סתם לעבוד מכוח האנרציה ככה גם בספורט.
וכמו שבחיים האישים אנחנו רוצים כל הזמן להתפתח ולגדול, גם פה המטרות הן אלו שמחזיקות אותי כבר כמעט ארבע שנים בספורט המשעמם הזה ובו זמנית מתגמל יותר מכל סוג ספורט אחר שעשיתי בחיי, הרבה מעבר לתועלות הפיזיות.
כמו כל דבר טוב שנמשך לאורך זמן אבל קצת שגרתי, צריך למצוא ריגושים. אז כן, אני אמשיך להסתכל באובססיביות על האפליקציה ולבדוק כמה זמן רצתי (למקרה שתהיתם, אין כאלו שינויים דרמטיים בין ריצה לריצה) ואמשיך לחפש את המרוץ הבא שילהיב וקצת יפחיד אותי, כי רק ככה לא אוותר על אימונים, גם כשממש אין כוח, אין חשק ואין תנאים אופטימליים. בדיוק בשביל השניות של סוף המרוץ שלגמרי שוות את כל המאמץ ובעיקר שביל להתמיד בשגרת האימונים המבורכת והמתישה.
ביגוד ונעליים: אדידס
ריצה מזווית אחרת - צפו:
לפנייה לכתב/ת 
