כנגד כל השונאים / על האליפות של לברון
יותר מהחסימה המהדהדת ברגע הכי חשוב במשחק, יותר מהעובדה שזו אחת מהופעות הגמר הגדולות בהיסטוריה ואחת האליפויות המרשימות אי פעם - הדמעות של לברון ג'יימס, לברון האמיתי, נטול המסכות והשואו, הן תמצית האליפות של קליבלנד 2016. השונאים, המתחבטים והטוקבקיסטים - רשאים כעת להשתחוות בפני המלך
מגיל 16 לברון ג'יימס הוא רכוש הציבור. מהרגע בו הופיעה התמונה שלו על שער מגזין "ספורטס אילוסטרייטד" ובה הכיתוב "הנבחר", הוא הפסיק להיות סתם עוד אחד. כל צעד שלו היה מבוקר, כל מהלך נראה כאילו מתוזמן מראש, לא אמין. הכל רק שואו למצלמה, לא יותר.
אבל הבוקר, לאחר ה-89:93 המדהים על גולדן סטייט והאליפות ההיסטורית לעיר קליבלנד לאחר 52 שנה - העיר לה הבטיח להחזיר אליפות - הוא חזר להיות הילד מאקרון. כל המסכות הוסרו, כל היחצ"נים זזו הצידה, כל הביקורות, הספקות, סימני השאלה - נעלמו. לברון האמיתי התפרץ החוצה.
לברון ג'יימס לעולם לא יהיה מייקל ג'ורדן. אבל 20 שנה אחרי הדמעות של ג'ורדן בחדר ההלבשה ביום האב לאחר הניצחון על סיאטל, קיבלנו שוב בכי קורע לב, אמיתי, מרגש. ושוב של השחקן הטוב בעולם.
לברון ג'יימס לעולם לא יהיה מייקל ג'ורדן. אבל האליפות הזו, על כל המשתמע ממנה, גדולה יותר מכל אליפות בודדת של ג'ורדן. כזו שמכניסה את לברון לרשימת הגדולים בהיסטוריה כבר עכשיו.
הוא עשה את זה עם קבוצה פחות טובה ומאומנת, מול זו שרשמה את המאזן הטוב בהיסטוריה ולה סגל מפחיד, עם הופעת ענק בשלושת משחקי ההדחה, כשהוא הופך לראשון אי פעם, בכל סדרת פלייאוף בהיסטוריה, שמוביל את שתי הקבוצות בנקודות, אסיסטים, ריבאונדים, חטיפות וחסימות. בלתי נתפס!
הוא עשה את זה עם טריפל דאבל במשחק 7 (השלישי בלבד), עם קליעת העונשין שסגרה את הסיפור ובעיקר - עם המהלך הבודד שייזכר מגמר 2016. מהלך בו הגדולה של לברון ג'יימס התגלתה לפנינו, כמו עילוי שמימי.
1:51 ד' לסיום, 89:89. גולדן סטייט במתפרצת ואנדרה איגוואדלה לבד מול הסל. לברון, שהיה בכלל באזור קו העונשין, הגיח משום מקום כמו משאית המשא שהיה כל הקריירה, זינק עם הראש לגובה הטבעת וחסם. אחד ממהלכי הקלאץ' הגדולים בכל הזמנים.
היה זה הרגע בו כל הספקנים, המתחבטים, השונאים, הטוקבקיסטים הישראלים, שורפי החולצות - הבינו שהאליפות הזו מגיעה לו. אליפות שנלקחה בדמעות.
בלאט צדק
רק שבאליפות הזו של קליבלנד אין בשורה ואין מהפכה. אולי רק מהפכת החולצות הקצרות במקום הגופיות. שום אסטרטגיה, רק ניצול מקסימלי של כישרון אישי.
כי קליבלנד היא כמו המשחק עם החבר'ה בשישי. יש רק אחד מעל 1.85 מ' על המגרש ונמוך שומר עליו? בואו ניתן לו את הכדור. השמן הג'ינג'י הגיע ומגן על הקטנצ'יק הזריז? ניתן לו את הכדור. קליבלנד פשוט נתנה את הכדור ללברון או לקיירי - והוא ענה עם השלשה האדירה והסל הכי חשוב במשחק.
האליפות הזו מקטינה כמעט לאפס את תפקיד המאמן, עם זכייה שמבוססת על בידודים ומהלכי אחד על אחד. עונה שעברה מאמן רוקי זכה באליפות, העונה הוא אפילו לא השלים עונת רוקי.
בראיון הגדול הראשון שלו ב-NBA, דייויד בלאט אמר שההתאמה החשובה ביותר שיצטרך לעשות במעבר מאירופה לארה"ב, יהיה פסקי הזמן.
ובכל כל הדברים שטיירון לו עשה, או לא עשה - מהלך אחד קריטי ייזקף לזכותו: בתחילת החצי השני, עם 5 נק' רצופות ומשוגעות של ספן קרי, עם יתרון שעולה ל-5 (המון במשחק בו היתרון זז מצד לצד 21 פעמים), הקהל משתולל והווריורס נראים בדרך לעוד ריצה מפורסמת שלהם – הוא לקח פסק זמן. והמשחק נרגע.
המאמן לקח פסק זמן חשוב ושינה את המשחק. בלאט צדק.
הקבוצה הטובה בהיסטוריה
אובדן האליפות של גולדן סטייט הוא טראגי, כשהיא הקבוצה הראשונה שמאבדת יתרון 1:3 בגמר. אבל הוא מעלה מהאוב טיעון ישן וחשוב – מה שטוב לליגה, לא טוב מספיק לגמר.
ההוכחה לכך הגיעה 5 דקות לסיום: הווריורס בפיגור נקודה, קרי עם הכדור ותומפסון מבצע תנועה. ה-MVP של הליגה, האיש שגרם לכל כך הרבה רגעים מהפנטים וחיוכים ברחבי העולם , מסר מאחורי הגב. ביד שמאל. הכדור הלך החוצה.
באמת?! מאחורי הגב במאני טיים של משחק 7?! אחר כך הגיעה זריקה "אופיינית" שני מטרים וחצי מקו השלוש, זו שנכנסה כל העונה, אבל הפעם בקושי פגעה בקרש. ואז התקפה בה הוא לא מנצל את הזריזות שלו מול קווין לאב, ואז ההפסד. זה שנועץ על הלוח את כישלונו של קרי להתעלות בגמר 2016.
גולדן סטייט קבוצה נפלאה. היא שינתה את המשחק והפכה אותו למהנה יותר. גולדן סטייט קבוצה שמחה, אבל לא מספיק רעה. לא רעה כמו לברון ג'יימס. אבל לפחות היא העניקה לנו תשובה לשאלה חשובה: שיקגו בולס של 95/96 הקבוצה הטובה בהיסטוריה. עדיין.
אוהבים את לברון? מסמפטים? אומרים בחבר'ה שאתם שונאים אותו אבל בחדרי חדרים מחייכים אחרי הטבעות שלו? היכנסו לעמוד הפייסבוק של שרון דוידוביץ' או עקבו אחריו בטוויטר .
