ניצחון אלוהי או הדרך לחורבן: המלחמה נגד ישראל דרך העיניים הלבנוניות
ממדי ההרס צרובים בזיכרון, הנזק הכלכלי עדיין מרתיע, ומעמד חיזבאללה כגיבור העולם הערבי נסדק. עשור אחרי "מלחמת 34 הימים", נמשך הוויכוח הציבורי לגבי תוצאותיה, הכדאיות שלה והאפשרות לעימות נוסף מול ישראל בשליחות הפטרון האיראני. כך נראית מלחמת לבנון השנייה מהצד השני של הגבול
התמונה הזאת מקיץ 2006 נצרבה לנצח בזיכרון של המזרח התיכון: ראש ממשלת לבנון דאז, פואד סניורה, בוכה מול המצלמות בישיבת שרי החוץ של הליגה הערבית בעודו סוקר בחוסר אונים את האבדות וההרס שגרם צה"ל למדינתו, ומתחנן: "תצילו את לבנון". הדמעות שלו היו ניגוד מושלם לנאומי הניצחון המחויכים שנשא מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה ככל שהתקדמו הקרבות. במידה רבה, פערי מצב הרוח מאותו קיץ בין ראש הממשלה הסוני לבין ראש הארגון השיעי מבטאים עד היום – עשר שנים אחרי – את היחס האמביוולנטי במדינה למלחמת לבנון השנייה, שאותה הם מכנים "מלחמת תמוז" או "מלחמת 34 הימים".
30 שעות, 33 הרוגים - פרויקט מיוחד על הקרב האחרון במלחמת לבנון השנייה
קיץ 2006 הביא את הפופולריות של נסראללה בלבנון לשיא של כמעט כוכב רוק, ובדוכנים נמכרו בשמים על שמו ומחזיקי מפתחות עם תמונות שלו. הוא הצליח לאחות לזמן מה את הקרעים העדתיים במדינה באמצעות תהליך שהאקדמיה מכנה "לבנוניזציה": כבר בשנים שקדמו למלחמה הוא הצניע את האג'נדה האיסלאמית-שיעית והפרו-איראנית של הארגון והדגיש את הלאומיות הלבנונית, במטרה להשתלב בפוליטיקה המקומית. את המלחמה הוא הציג כהמשך ישיר לכך.
הקמפיין הזה חיזק את חיזבאללה בלבנון בטווח הקצר מאוד, כי למלחמה היה גם צד שני, מוחשי מאוד, של הרס והרג בממדים אדירים. לדברי ד"ר ניר, לא עבר זמן רב לפני שבלבנון התחילו לשאול את עצמם: האם כל התהליך שעבר חיזבאללה – מעשורים של התנגדות לממסד ועד כניסה לממשלה ב-2005 – הוביל למעשה לחורבן נורא?
נזקים ב-9.5 מיליארד דולר
לאורך העשור האחרון פורסמו בלבנון טיפין-טיפין הנתונים הקשים על אודות מחיר המלחמה, גם אם סביר להניח שהם מוטים כדי למזער את הנזק התודעתי: כ-1,200 הרוגים, אלפי פצועים – רובם אזרחים – ומאות אלפי תושבים שנעקרו מבתיהם.
כבר ב-2013 הזהיר פרופ' ג'אסם עג'אפה, כלכלן מאוניברסיטת ביירות: "הפסדנו במלחמה ב-2006 כ-10 מיליארד דולר והנזקים במלחמה הבאה לא יהיו פחותים מכך". הוא הפציר בנסראללה לא לגרור את לבנון למלחמה חדשה שתוביל את הכלכלה הלבנונית שוב לפי תהום, קל וחומר בתקופת הקיץ – שיא התיירות במדינה שהענף קריטי עבורה לתל"ג.
הכוח של חיזבאללה יצא משליטה
בקיץ 2011 פורסמה באחד מכלי התקשורת הערביים כתבה נרחבת שניסתה לבדוק את השפעת מלחמת תמוז על החברה בלבנון ועל מעמד חיזבאללה במדינה. הכותרת שלה הייתה: "חמש שנים למלחמה: ניצחון אלוהי או מתן לגיטימציה להגמוניית הנשק של חיזבאללה?"
בין השאר רואיינה שם אישה בשם אום חוסיין, תושבת רובע הדאחיה בביירות, שאיבדה את בנה אבל זכתה להיפגש עם נסראללה. "הוא הביא לנו ניצחון מאללה. הוא הרים את ראשנו בין הערבים", אמרה שם. שכנתה זיינב עיאש הוסיפה: "נכון שהפסדנו את הרכוש שלנו, אבל שיקמנו את הכול והבתים שלנו חזרו יפים יותר ממה שהיו. חיזבאללה לא נטש אותנו".
מאחורי הדברים שלהן מסתתר כישלון לבנוני ואולי אף בינלאומי. למחרת הפסקת האש, ב-15 באוגוסט 2006, החלו נציגי חיזבאללה להגיע עם מזומנים ונתנו 12 אלף דולר לכל משפחה שאיבדה את הבית. ד"ר ניר מעלה השערה ולפיה "ייתכן שאם דווקא המערב היה זה שנותן את הכסף מיד, חיזבאללה היה נתפס רק כמי שהביא את ההרס על לבנון".
ירידה במעמד חיזבאללה. חיקוי טלוויזיוני של נסראללה גרם למהומות בלבנון ב-2013:
בתמונה למעלה: הערצה לנסראללה אחרי המלחמה. בקריקטורות למטה: סאטירה ומחאה נגד מזכ"ל חיזבאללה בשנים האחרונות
סוגיית "לגיטימיות הנשק של חיזבאללה" היא אחת הבוערות בלבנון מאז המלחמה. נקודת שיא בדיון הגיעה שנתיים לאחר מכן, באירועי הדמים בביירות במאי 2008, שבמהלכם ירו אנשי חיזבאללה בגורמים שניסו למנוע מהם השתלטות על רשתות התקשורת. באותה כתבה מ-2011 התייחס אחד המרואיינים לאירועים האלה ואמר: "ישראל היא האויב של כולנו, אבל אנחנו שונאים כשמפנים את הנשק לביירות כאילו היא ישראל".
עין אחת על הגליל, שנייה על סוריה
אלא שחרף הדיון הציבורי הער, לא רק שב-2016 הנשק של חיזבאללה הוא עובדה מוגמרת, אלא שהוא כבר לא מופנה לתוך לבנון, ורובו אפילו לא לישראל, אלא למורדים הסונים בסוריה. במפגש עם לוחמי הארגון שהתקיים לאחרונה תמצת נסראללה את אתגרי חיזבאללה במשפט שסיכם היטב את המפנה שעבר מאז 2006: "עין אחת על הדרום (לבנון) ועין אחת על חלב".
המאמץ של נסראללה לסייע לבן בריתו בשאר אסד, בחסות הפטרון האיראני, מתבצע מתוך תקווה לחזק את תדמיתו כמגן על לבנון, לכאורה מפני איום הג'יהאד הסוני שעלול לזלוג מסוריה. ד"ר ניר מהאוניברסיטה העברית מציין ש"אפילו יריביו הנוצרים המרים של חיזבאללה, כמו סמיר ג'עג'ע, יודעים שאם דאעש יגיע ללבנון הוא ישחט אותם. יש כפרים נוצריים בבקעה שאפילו מבקשים לקנות נשק מחיזבאללה".
המהות האמיתית של חיזבאללה כיום היא המעורבות בסוריה, ו-7,000 לוחמים משתתפים בקרבות עם המורדים הסונים. מחד, הארגון צובר ניסיון במה שמהווה עבורו הכנה אופטימלית לעימות עתידי עם ישראל, תוך שמירה על איום האש המתעצם שלו – 100 אלף רקטות קצרות טווח, אלפי רקטות לטווח בינוני ומאות רקטות לטווחים ארוכים. מאידך, מספר האבדות גדול ונאמד ב-1,400 לוחמים לפחות, פי שניים ממספר אנשי הארגון שנהרגו בלבנון השנייה.
אבל, למרות המאמצים התדמיתיים של נסראללה, לנושא הסורי יש השפעה קריטית הן על התפיסה של החברה בלבנון את חיזבאללה והן על המורל של לוחמיו. מאחר שרעיון "ההתנגדות" – קרי הלחימה בישראל – נזנח לעת עתה, מתחזקת והולכת התפיסה של חיזבאללה כסוכן שיעי של איראן. את זה ניתן ללמוד גם ממאמר של העיתון הלבנוני "א-ספיר" לרגל יום השנה ה-16 ליציאת צה"ל מלבנון, שהדגיש שה"תכפירים" – המורדים וארגוני הג'יהאד הקיצוניים – הם שעומדים בראש סדר העדיפויות של הארגון ולא ישראל.
והביקורת הזאת חצתה גם את גבולות לבנון. תדמית חיזבאללה מ-2006 כגיבור העולם הערבי נסדקה קשות על רקע המעורבות בסוריה (בהוראה איראנית), ושיא התהליך הוא ההכרזה עליו כארגון טרור מצד הליגה הערבית ומדינות המפרץ, בראשן סעודיה.
השיעים לאן?
גם האוכלוסייה השיעית – שנסראללה אמור להיות קשוב לה יותר – לא בהכרח תקבל בהבנה מלחמה חדשה, מאחר שזיכרון ההרס והאבדות עדיין לא פג. האוכלוסייה השיעית בלבנון נמצאת על פרשת דרכים, ולא נראה שהיא ששה לעימות נוסף עם ישראל בזמן הקרוב. עשר שנים חלפו מהאופוריה של אחרי המלחמה ב-2006, והיום מדובר בעדה מדוכדכת שמאבדת את בניה בסוריה, ובשל הנחיתות המספרית נמצאת במלחמה על מעמדה הפוליטי בלבנון ובעולם הערבי בכלל.
חיזבאללה בחשש מתמיד מהמתרחש במדינות השכנות, מהג'יהאד הסוני העולמי שהרים ראש, מההשלכות של היותה זרוע איראנית, ומהבעיות הכלכליות הקשות שפוקדות אותה בלבנון. סימני שבירה לא נראים בפומבי, וגם הביקורת לא נשמעת בקול רם, אבל ניכר שהיהירות והזחיחות של חיזבאללה מ-2006 פחתה עשרות מונים.
במקביל היא מושפעת מהשינוי הדמוגרפי שהביא נחשול הפליטים שנמלט מהקרבות בסוריה ומטריד את הציבור בלבנון. היריבויות הפוליטיות מימי טרום המלחמה ב-2006 עדיין קיימות – בעיקר מחנה "8 במרס" המזוהה עם חיזבאללה מול מחנה "14 במרס" המתנגד שלו – אבל ניכר שהמחנה הסוני-נוצרי נחלש ויש בו יותר מחלוקות תחת המנהיגות החלשה של סעד אל-חרירי, שמהווה גרסה חיוורת של אביו, רפיק אל-חרירי.
מחכים ללבנון השלישית
לנסראללה לקח זמן קצר בלבד אחרי המלחמה למתן את הזחיחות. שבועיים בלבד אחרי הפסקת האש הוא הודה בראיון שלו ידע שחטיפת גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר הייתה מובילה למלחמה ולהרס כה רב בלבנון – לא היה מבצע אותה כלל. בישראל מסיקים שארגון הטרור הורתע סוף סוף, ואילו בחיזבאללה סבורים שדווקא הציבור הישראלי למד על בשרו מה עלול להיות מחיר העימות. במקרה זה נראה ששני הצדדים צודקים.
"כשאני מסתובב בכפרים בדרום לבנון אני רואה מבנים חדשים, סלילת כבישים ואנשים שמעבדים את אדמתם. זאת לא נראית כמו הכנה למלחמה", סיפר מפקד כוח יוניפי"ל היוצא, הגנרל לוצ'יאני פורטולאנו, בהרצאה בחודש שעבר באוניברסיטת תל אביב.
בדרום לבנון ובדאחיה כבר לא רואים את החורבן, ומן הסתם גם לא את ארסנל הנשק האדיר של חיזבאללה – המתעצם והולך – שמוחבא היטב בכפרים השיעיים בדרום לבנון וממתין ליום פקודה. הארגון מתכונן ביתר שאת לעימות, אבל ממדי ההרס של אותה מלחמה עדיין מהדהדים בזיכרונם של הלבנונים.
למרות הכול, עשר שנים אחרי קיץ 2006, חיזבאללה מתכונן למלחמת לבנון השלישית שהפוטנציאל להתרחשותה קיים גם אם שני הצדדים אינם חפצים בכך. זאת בייחוד לאור ריבוי השחקנים והמורכבות הגדולה באזור, ובייחוד בסוריה המדממת, כשכל התלקחות מקומית יכולה להוביל להידרדרות.
לפנייה לכתב/ת 
