"אני מתחיל משפט ולא מצליח למצוא מילים"

אודי (חבר מרכז אדלר לאפזיה, שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) טען בעבר כי הוא נמנע מלדבר עם חבריו "אני לא מדבר היום כמו פעם, אני מתחיל משפט ולא מצליח למצוא את המילים כדי לסיים אותו... אני מתכוון להגיד מילה אחת ומהפה יוצאת לי מילה אחרת, אנשים יכולים לחשוב שאני מטומטם -  אז עדיף לי לא לדבר וזהו".

אפזיה היא פגיעה נרכשת במערכת השפה הנגרמת כתוצאה מפגיעה מוחית. בפגיעה זו האדם, כמו אודי מאבד באופן חלקי או שלם את יכולתו להשתמש בשפה – להביע את רצונותיו בדיבור ובכתיבה ולהבין את השפה המדוברת והכתובה. אופן הפגיעה השפתית וחומרתה משתנה בהתאם למיקום וחומרת הפגיעה המוחית.

הטיפול הניתן כיום לאנשים עם אפזיה מתמקד בשיקום השפתי והתקשורתי בשלבים הראשונים לאחר הפגיעה המוחית. מדובר בטיפול מסורתי ע"י קלינאי תקשורת, מתמחים בתחום, המתמקדים בניסיון לשקם את התפקודים שנפגעו, זאת באמצעות תרגול ממוקד ואינטנסיבי של כישורי השפה והדיבור. תקופה ראשונית זו היא מרכזית וחשובה מאוד לשיקום היכולות השפתיות של האדם עם האפזיה.

במקרים רבים, למרות שחל שיפור בתפקודי השפה לאחר תקופת הטיפול הראשונית, עדיין קיימת פגיעה ביכולותיו ליצור תקשורת יעילה עם סביבתו. פעמים רבות הדבר נובע מקשיים פסיכולוגיים שגורמים לו להימנע מלדבר בחברה כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקרה של אודי.

לפיכך, למרות שאנשי המקצוע כותבים במכתבי הסיכום של הטיפול כי התפקוד השתפר והם יכולים כיום לדבר, בפועל, קשיי השפה עדיין מביכים אנשים עם אפזיה והם נמנעים מלדבר במסגרות שונות. רבים מהם מספרים כי במפגשים חברתיים הם רק מהנהנים בראשם ומחייכים, בפגישה עם אנשי מקצוע לדוגמא, בן זוגם מדבר ולא הם, ועוד.

אז כיצד ניתן להתגבר על אותו פחד מובן שקיים אצל אנשים עם אפזיה? בשנים האחרונות התפתחה מאוד הגישה הסוציאלית לטיפול באפזיה שהינה גישה טיפולית משלימה לגישות הטיפוליות האחרות באפזיה.

גישה טיפולית זו שמה במרכז את ההשתתפות ואת האינטגרציה של האדם בתוך החברה. הדגש הוא על הקשר עם סביבתו של האדם הפגוע ולא הסימפטומים עצמם. כל זאת, כאשר המטרות העיקריות הן שיפור התפקוד התקשורתי שלו בסביבתו בחיי היום יום, באמצעות היכולות הקיימות בידיו. לאו דווקא, בניסיון לשקם יכולות שהיו לו בעבר, לפני הפגיעה המוחית.

מכאן גם נובעת התפיסה של המונח "חבר" ולא "מטופל". הרעיון הוא לייצר לאנשים עם אפזיה סביבה חברתית, יחד עם בני משפחתם והסביבה הקרובה להם. מסגרת שבה הם כולם לומדים יחד איך לתקשר ולהבין האחד את השני במגבלות הקיימות. תוך שימוש בעזרי תקשורת חלופיים.

יתרה מזאת, במסגרת הגישה הסוציאלית נעשה גם ניסיון להפגיש אנשים כמו אודי. יחד אנשים שלהם קשיים דומים לשלו ויחד הם לומדים ליצור תקשורת יעילה ומהנה אחד עם השני, בתיווך של קלינאי תקשורת המתמחים בתחום.

העבודה הקבוצתית שמה דגש על העצמה של חבריה, עצם היכולת לדבר בקבוצה "מוגנת" על מגוון נושאים וביניהם על הנושא הכואב של השינוי בכישורי השפה שלהם- יוצר שינוי תפקודי אצל מרבית חברי הקבוצה.

אם נחזור לאודי שדיווח כי הוא נמנע מלדבר בקבוצה של אנשים, ההתנסות בשיחה במסגרת הקבוצה היוותה ציון דרך שהביא להרחבת המעגלים התקשורתיים בהם הוא לוקח חלק. באחד המפגשים הוא השתתף בצורה פעילה בשיחה, הוא מצא את עצמו מעז לדבר.

להפתעתו, הוא הצליח להעביר מסר מורכב לחברי הקבוצה ואמר "לא האמנתי שאצליח להסביר את עצמי ככה, שכחתי כמה מילים אבל- הבנתם אותי" , כשבוע לאחר מכן אודי הגיע למפגש הקבוצתי וסיפר שבמפגש עם ה"חברה שלו" ביום שבת הוא העלה נושא לשיחה- וחבריו הקשיבו והבינו אותו.

סיבות אלו ועוד רבות מדגישות את הצורך בהקמת מסגרות לטיפול ארוך טווח המותאמות לאנשים עם אפזיה.

הכותבת היא מנהלת מרכז אדלר לאפזיה במכללה האקדמית הדסה בי-ם.