בלי סקס ומדעים: מה קוראים מאחורי הסורגים
רם אורן, הרלן קובן ודויד גרוסמן נחטפים, עלילות רומנטיות לא ממש מדברות אליהם, אנציקלופדיות לילדים דווקא כן - ואת "50 גוונים" בכלל לא תמצאו פה. הצצה נדירה אל הרגלי הקריאה של דיירי כלא רימונים, ואל עבודתם של האסירים-ספרנים
"יש פה אנשים שבחיים לא נגעו בספרים", הוא אומר, "ופתאום אתה רואה אותם מתחילים במדפים של הילדים. אנציקלופדיות לילדים, ספרים עם ניקוד ואותיות גדולות. משם הם ממשיכים, ממש לאט, להתקדם לכיוון האנציקלופדיות. אצל רובם יש צמא גדול מאוד לידע, כי בסך הכל אנחנו מוקפים פה בבטון. אז הדרך היחידה שלנו לראות את העולם שבחוץ זה דרך התמונות".
חומת הבטון שאלי מתייחס אליה היא זו שמקיפה את בית הכלא רימונים שבשרון, שם הוא מרצה עונש מאסר. אותם אנשים צמאי ידע שהוא מזכיר הם שותפיו לאגף, לתא ולשבי. 1,100 מהם מכיל המקום הזה, שביקור בו מרגיש יותר מהכול כמו פלאשבק לימי הצבא. גדרות התיל האלו יכלו באותה המידה להקיף בסיס צבאי. רימונים הוא אחד מ-32 בתי כלא שמפעיל שירות בתי הסוהר: בכל אחד מהם קיימת ספריה דומה.
זו הספציפית היא ממלכתו של אלי, אדם רהוט ומשכיל, אקדמאי חובב המילה הכתובה, שעובד כספרן בית הסוהר. משאיל, מסדר, ממליץ, לעתים פוסל ספרים. הוא, יותר מכולם כאן, יודע מה עובד ומה לא, מהו חומר הקריאה של האסיר הממוצע. כן, הרבה מהם קוראים, מנצלים היטב את הפריבילגיה היחידה השמורה בדרך כלל רק לצעירים או לפנסיונרים - וכן, גם לאסירים: הזמן הפנוי.
"אני מבלה פה הרבה, מעבר לשעות שאני צריך לבלות פה", הוא מספר. "אני בדרך כלל כאן כל השבוע, מראשון עד חמישי, נשאר בכל יום עד שלוש. אבל אשאר כמה שיותר. ירצו 17:00 - אשאר עד 17:00. אני נשאר לקרוא בעצמי".
מה אתה קורא בכל הזמן הזה?
"אני קורא הכול, אבל עכשיו בעיקר ספרי שירה. כרגע אני קורא ספר של דלילה מסל. גם התחלתי לקרוא עכשיו ספר של מחמוד דרוויש".
אני מנחש שאתה לא מייצג את כלל האוכלוסיה פה.
"דווקא יש פה קבוצה של אנשים שקוראים שירה. חמישה-שישה אנשים שאוהבים שירה והם גם מחליפים ביניהם ספרים".
ומה רוב האסירים פה קוראים?
"אתה ממש יכול לראות את ההתקדמות שלהם, מהספרים לילדים עוברים לאנציקלופדיות ומשם עוברים לספרים של רם אורן. יש מדף שלם בספריה של בית הסוהר שמוקדש לרם אורן. זו בדרך כלל הקריאה הראשונית. אוהבים פה את 'המוח', וגם הספרים של שרה אנג'ל אהובים על אלה שהתחילו לקרוא. אלה שיודעים לקרוא לא מתעסקים עם זה. כי די כבר, התקדמו הלאה. אבל כל זה נכון בעיקר לגבי האסירים הישראלים".
מה לגבי האחרים?
"אצל הערבים אני רואה פחות קריאה, והערבים שקוראים יעדיפו לקרוא בעברית. הרוסים באים מתרבות של קריאה. הקריאה הרוסית חיה, נושמת ובועטת כל הזמן. באנגלית כמעט ולא קוראים פה. אבל מאז שנפתחו פה לימודים של האוניברסיטה הפתוחה, יש פתאום נהירה לספרי הגות, פסיכולוגיה, ספרי עיון. זה מעניין לראות את זה. גם ביוגרפיות נהיו מבוקשות. לביוגרפיה של אריק שרון יש ביקוש גדול מאוד, וגם לזו של מנחם בגין. הם ממש רוצים עוד. מבקשים את זו של נלסון מנדלה, אבל אין לי. חסרים לי הרבה ספרים שאנשים רוצים".
ואילו ספרים לא תמצאו בספריית בית הכלא? למשל את "50 גוונים של אפור". תכנים מיניים או אלימים מדי נפסלים על הסף. נוסחאות כימיות גם לא תמצאו ברשימת הקריאה. תוכן בוטה או אפל גם מודר, ועדיין, הספרים הפופולריים ביותר הם ספרי המתח. לצד רם אורן, הסופר המועדף הוא הרלן קובן. מבט במדף השמור לסופר המתח האמריקני מגלה עותקים שחוקים, ולא מעט מהם. גם ג'ון גרישם אהוד על יושבי בית הסוהר.
"לרוב האנשים קשה קצת להתחבר לרומנטיקה ולרכות ולדברים האלה", מסביר אלי. "אבל יש כל מיני הבלחות כאלה, של ספרים שאתה לא מבין מאיפה הם נזכרו בהם. נניח, מישהו פתאום בא ואמר לי לפני כמה זמן, 'שמע, אני זוכר שלמדתי לבגרות את בעל זבוב. יש לך?' והיה לי. או 'תביא לי, אני חייב לקרוא את אנטיגונה'. מי פתאום קורא אנטיגונה? אנשים שנזכרים בבית הספר. זה גם תלוי בתקופה. כשהיו הבחירות כולם רצו לקרוא את יאיר לפיד, 'זיכרונות אחרי מותי' קצת, אבל יותר את 'החידה השישית'. בקרב קהל קוראי העברית יש גם הצלחה לצרויה שלו ודויד גרוסמן".
בספריית רימונים שוכנים יותר מ-5,000 ספרים. הם נרכשים על ידי השב"ס, בכסף שמוקצה לכך ואשר אינו נאסף על ידי תרומות. "אנחנו אנשי חינוך, ומאמינים שחלק מהתפקיד שלנו זה לתת כלים מתקנים לאסירים", מסבירת כרמית רוזנברג, קצינת חינוך בבית הסוהר. "מיומנויות של קריאה וכתיבה הן בסיסיות, ואלה כלים חשובים. בן אדם יוצא החוצה וצריך להתמודד עם ביטוח לאומי, בנק, צריך לקרוא שלטים. זה הדבר הכי בסיסי שאפשר לו. מה גם שאני רואה את הקשר הישיר בין ההשכלה של אדם לבין פתיחות, קבלה ויכולת אמיתית להסתדר בחוץ".
בין אנאלפביתים (המהווים אחוז נכבד מהנכנסים למערכת הכליאה בישראל) לאקדמאים, צוות בית הסוהר מנסה להקנות הרגלי קריאה. "זה פותח את הראש", הם אומרים, "מרחיב אופקים". אבל לא כולם משתפים פעולה. "בתוך האגפים. יש קצין חינוך שמגיע עם עגלה. אנחנו הולכים איתה בתוך האגף, מגיעים לכל תא, לכל אסיר. יש מי שלא רוצה, שלא נפתח. אבל כולם, חוץ מי מאלו שנמצאים באגפי הענישה, יכולים לקחת. זה מאוד נגיש".
גם רוזנברג עצמה שואלת ספרים מהספרייה - של דניאל סטיל, למקרה שתהיתם. אם לא היא, אף אחד לא ייקח אותם. בכל ביקור מהבית אסיר זכאי להוציא שני ספרים ולקבל שניים. אסיר שסיים ספר שקיבל מבחוץ רשאי לחתום על טופס ולתרום אותו לטובת כלל האסירים. ניידות היא עניין חשוב כאן: היום אתה פה, מחר אתה עובר אגף או מתקן כליאה. לנהל ספרייה אישית - זו לא באמת אופציה.
על רקע קיר ובו תמונות של סופרים, מסטיבן קינג ועד לסמדר שיר, עומד מיכאל (שם בדוי). יוצא חבר העמים, בעצמו ספרן באגף אחר של בית הסוהר, ויותר מכל - קורא נלהב. "אני קורא ספרים מגיל צעיר", הוא מסביר. הוא רק בן 33, לידו מסתובבים אסירים המרצים עונש של יותר משבע שנים. גואל רצון, אילן בן עמי מ"הברירה הטבעית", יגאל עמיר גם עבר פה. אבל הוא לא נראה מזיק או מאיים במיוחד, וניכר עליו שהוא מעריך את כוחה של המילה הכתובה בחייו.
"אני בא לפה כי זה עניין של להיות יותר קרוב לספרים", הוא מסביר. "אין לנו פה במקום הזה יותר מדי דברים שמזכירים לנו את החיים שלנו בחוץ. כל דבר שקשור לספרים מזכיר לנו את החופש". הוא עצמו אוהב את הקלאסיקות ברוסית. נבוקוב, צ'כוב. "15 מתוך כל 20 ספרים שאני שואל הם ברוסית", הוא טוען. לצד הקובנים, הוא מונה את "אנשי הקש" של מייקל מרשל ואת "צופן דה וינצ'י" כשיאני ההשאלות - אבל מזהה מגמה מעניינת בקרב קהל הקוראים השבויים.
"כן, אוהבים פה ספרי מתח, אבל מי שמגיע לכלא מתעניין יותר בספרי פסיכולוגיה. כנראה שהם פתאום מפתחים מחשבה של מה גרם להם לבצע את הפשעים שעשו, איך הם הגיעו לחיים האלה, אז הם מתחילים להתעניין בפסיכולוגיה. במקביל אנחנו יכולים לקחת גם קורסים באוניברסיטה הפתוחה. כמובן שיש הגבלה ,אנחנו לא יכולים לקחת קורסים שקשורים במחשבים ומדעים מדויקים בגלל המגבלות של הכלא - כך שגם הקורסים המבוקשים ביותר הם אלה של החוג לפסיכולוגיה".
אנחנו ממשיכים את הסיור באגף החינוך, שיותר מהכל נראה כמו חצר בית ספר יסודי. וזה הגיוני, בהתחשב בעובדה שחלק נכבד מהאסירים כאן לומדים קרוא וכתוב. ברקע עוברת אותנו עגלה עמוסת ספרים, בדרכה אל האגפים. יש מי שהתמונה הזו תזכיר לו את הסצנה המפורסמת מ'חומות של תקווה'. ההיא שבה טים רובינס מקבל את פטיש החפירה שייקח אותו לחופש בין דפיו של ספר עבה כרך. אמצעי חפירה סביר להניח שלא תמצאו כאן, אבל רצון עז - ללמוד או להעביר את הזמן, תחליטו בעצמכם - יש בשפע.
ספרים כאמצעי להברחת כלי עבודה. מתוך "חומות של תקווה"
בעולם אחר הוא יכול היה להיות השותף שלכם לדירה בקמפוס, החבר לספסל הלימודים. המשקפיים, השעון הגדול והטבעות שהוא עונד הן רק ניסיון טשטוש של מדי האסיר הכתומים שלו, אותם הוא לובש בעודו סוגר את הספרייה ליום זה. "תחשוב שפתאום באמצע החיים מישהו עוצר הכול", הוא אומר, ואז מהסס ומתקן את עצמו. "מישהו... החיים נעצרים. ואתה מתחיל לחשוב ולשקול מחדש את כל אותם דברים שהיו עבורך מובנים מאליהם. לשקול מחדש את היסודות שעליהם מושתתים החיים כפי שאתה מכיר אותם.
כשאני שואל אותו על הספר האחד שמצליח בחוץ אבל בפנים איש לא לוקח, הוא עוצר לחשוב כמה שניות ארוכות. "גאווה ודעה קדומה!" הוא מכריז, "אבל אני לא יודע למה".
