הורים ומסכים - בואו נפסיק לשקר לעצמנו
אנחנו שומעים בלי סוף שהטלוויזיה והמחשב מזיקים לילדים שלנו אבל השגרה והלחץ מקשים עלינו לעשות משהו כדי לשנות את המצב. האם באמת הנזק כל כך גדול? הפסיכולוג גיל ונטורה עם זווית קצת אחרת על הנושא
נניח, רק נניח, שיש איזה בחור שעוזר לך כל יום בעבודות הבית. כל יום, וגם עושה את זה בתעריף סמלי. אמה מה? בשכונה כולם לא סובלים אותו. אומרים שהוא חרא של בן אדם. אומרים שהוא לא מדבר יפה. אז מצד אחד, לא נעים לך מהשכנים, אבל מצד שני – את כבר די תלויה בו. דילמה? ועוד איך. בעצם, ברמה הפרקטית, זו לא באמת דילמה.
אז פתחתי במשל צולע, והגיע הזמן לעבור לנמשל המתבקש. לבשו כפפות, קחו את המילה "בחור" מהפסקה הקודמת, והחליפו אותה באחת המילים הבאות: טלוויזיה, טאבלט, סמארטפון, אינסטגרם, פייסבוק, וואטסאפ. הפנימו את המטאפורה והגישו בטמפרטורת החדר.
אולי יעניין אותך גם:
- שעמום החופש הגדול - אפשר גם אחרת
- "בגיל 15 עשו לי שיימינג מול כל התלמידים"
הורים נתקלים באינסוף טקסטים שמסבירים להם עד כמה מסכים ומדיה חברתית זה ג'יפה. גם אני חטאתי בכתיבת כמה כאלה. הנתון המפתיע הוא שרוב הטקסטים הללו, לכשעצמם, מכילים מסרים נכונים, כמובן: הריאליטי מרדד את הסטנדרטים שלנו לכדי פיתה, תקשורת בוואטסאפ היא חיקוי עלוב ומסוכן לתקשורת בין אישית, ותכניות הטלוויזיה רבות הן לא יותר מאשר דרך מתוחכמת לדחוף לנו מרצ'נדייזינג ולקרוע לנו את הארנק. אבל הנה החדשות הגדולות: רוב מכריע של ההורים יודעים את זה היטב. על בשרם. עכשיו הזמן שבו יקום הצדקן התורן וישאל בקול מתבכיין: "אז למה הם ממשיכים לעשות את זה?"
כי אין להם ברירה, זה למה.
כל אמא ואבא שניסו לג'נגל בין אלף מטלות בית בעבודה סיננו תודה חרישית ומבוישת למסך שהשתיק את הילד שלהם לשעה. כאשר נוחת עליהם באמצע היום מייל מפתיע ומטריד מבית הספר ("אתם מוזמנים מחרתיים בחמש לטקס החגיגי של כיתה ג'"), מהעירייה ("נבקש לעדכנכם כי חל שינוי בחישוב תעריפי המים") או מהבנק (לא רוצה לתת דוגמה, מפחיד מדי), והם מבינים ששוב הם צריכים להפוך במכה את הלו"ז השבועי או את ההתארגנות הכלכלית לחודש הקרוב, או אז טוב שיש משהו שלפחות מחזיק את הילד לאותו פסק זמן מבורך שבו אני יכול לנשום ולחשב מסלול מחדש.
אני כועס. בעיקר נוכח הצביעות והשקר והמחיר הנפשי שהורים משלמים נוכח המסרים הללו. תרבות הצריכה המודרנית כבר מצאה את אלפי הדרכים הדקיקות והסמויות שלה לשדר להורים שהם לא בסדר, להטיל אותם לתוך משחק מכור מראש שכלליו פשוטים ואכזריים: יוצרים רגש אשמה מיותר או צורך שטותי לגמרי, מציעים מוצר או שירות שמספק את הצורך או מנטרל את האשמה, מטפטפים את המוצר או השירות דרך כל מסך אפשרי ונהנים מהתוצאות העסקיות.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אז יש לי שתי נקודות ממעמקי ליבי וקריזתי לשגר לתרבות הצריכה המודרנית:
א. מי שבאמת רוצה לעזור להורים לחנך טוב יותר את ילדיהם שיירד מהטפות מוסר בלתי ריאליות ומהר. הורים זקוקים נואשות לאותם שני דברים שבאמת יסייעו להם להתמודד טוב יותר עם גידול האנשים הקטנים שהם כל כך אוהבים - זמן וכסף. תעשו את זה דרך שינוי סדר עדיפויות לאומי, הקמת מפלגת הורים לוחמנית, צמצום חופשות או הזרמת תקציבים. תעשו מה שבא לכם, אבל זו חוכמה קטנה מאוד להשמיע ביקורת על משהו שהוא בסך הכול סימפטום של תרבות הצריכה ולא גורם סיבתי.
ב. בואו נודה באמת - כוחות השוק מתים מפחד שההורים יפנימו את המסר ואכן ירחיקו את הילדים מהמסכים. אתם קולטים את המשמעות הכלכלית של מצב שבו כל מאות אלפי הילדים מגיל 16 ומטה יצמצמו את זמן המסך שלהם ב-80%? יש לכם מושג כמה חברות וגופי תקשורת יקרסו?
ברור שיש פה ושם הורים שהצליחו לצמצם את זמן המסכים של ילדיהם, ואני מעריך ומכבד אותם על כך, אבל זה בשום אופן לא הופך את שאר המשפחות לבלתי לגיטימיות. אם יש מסר שכן צריך לסיים בו באופן הוגן, הרי שתהיה זו ההכרה הגורפת בכך שעלינו להוריד את הכובע בפני כל אותם הורים ישראלים שצולחים את שדה המוקשים המודרני יומיום ואיכשהו עוד מצליחים להוציא ילדים שפויים ובריאים בסוף התהליך. שאפו.
הכותב הוא פסיכולוג, יועץ ומרצה על חשיבה יצירתית וחשיבה פסיכולוגית. כרגע הוא הולך לחפש משהו בגוגל, אז תעזבו אותו בשקט.
לפנייה לכתב/ת 
