דמעה של אח: זעקת ילדי תימן מהדהדת
ניסים מנוס העיד שהמשפחה לא ראתה מעולם את קבר אחיו התאום. יוסי גמליאל חיפש זכר מאחיו בהר המנוחות, ונותר עם סימני שאלה. בדיון בכנסת תועד הזמר בועז שרעבי מוחה דמעה. קרובי ילדי תימן הנעלמים דורשים לסיים את אחת הפרשות הכאובות בתולדות המדינה. גורם משפטי בכיר ל"ידיעות אחרונות" ול-ynet: המדינה תחשוף את הפרוטוקולים החסויים בפרשה
"אני זוכר הורים שבורים ועצובים, לא הייתה שמחת חיים בבית בגלל האובדן הזה. חיינו בתחושת חסר ותעלומה שליוותה את המשפחה לכל מקום ובכל השנים". ניסים מנוס (66) מראשון לציון מקיים למראית עין חיים רגילים ושגרתיים. יש לו שישה ילדים ושישה נכדים, אבל מאז שהוא זוכר את עצמו האלמנט המרכזי בחייו לא עוזב אותו: החיפוש אחר אחיו התאום שממנו נפרד שלושה ימים בלבד לאחר לידתם. "יש לי הרגשה חזקה שהוא חי וקיים", אמר מנוס ברקע ציון יום המודעות לפרשת חטיפת ילדי תימן.
ועדת החוקה של הכנסת קראה אתמול (יום ג') לחשוף את הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. תוכן הפרוטוקולים חסוי עד 2071, ורק החלטת ממשלה תוכל להתיר את חשיפתם. נציג גנזך המדינה הדגיש בדיון כי אם הממשלה תספק את ההיתר הנדרש - ניתן יהיה להתגבר על המגבלות החוקיות ולפרסם לציבור את אלפי העמודים. גורם משפטי בכיר אמר ל"ידיעות אחרונות" ול-ynet כי הפרוטוקולים הגנוזים של פרשת חטופי תימן ייצאו לאור.
בקהל אתמול ישב גם הזמר בועז שרעבי שתועד מוחה דמעה. שרעבי אמר באחרונה בראיון לערוץ 2 כי הוא מצטרף למאבק המתחדש של ילדי תימן החטופים, בעקבות החיפושים אחר אחותו התאומה עדה.
באותו הראיון אמר שרעבי: "משחר ילדותי ידעתי שיש לי אחות תאומה שלא מתה, ושהיא נמצאת איפשהו, וזה מלווה אותי עד היום. שאלתי את אימא שלי מה קרה והיא סיפרה לי את הסיפור. לפני זמן מה שמעתי אישה אומרת את אותם דברים שאימא שלי אמרה, וזה נתן לי את הנטע להבין שהיה פה דבר לא נכון ולא טוב. האישה אמרה: 'אימא שלי הלכה לבית חולים, אמרו לה: גברת הילד מת, קברנו ולכי הביתה'".
שרעבי המשיך: "כשאימא שלי הגיעה לבית החולים היא השאירה שבעה ילדים בבית, צועקים, בוכים, חיתולים. אין לה זמן, היא תמימה, אומרים לה 'גברת הילדה מתה, קברנו, לכי הביתה'. היא חוזרת הביתה ומשלימה עם מר גורלה, אבל היא אמרה לי - 'עדה לא מתה'. הייתי הולך ברחוב, מפנטז שאני אראה את עדה. אני כל חיי חושב עליה. יש לי כתם, שלקחו לי את אחותי. ואני לא היחיד. אני חושב שהגיע הזמן לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת".
ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס לדברים וכתב בדף הפייסבוק שלו כי יש לבדוק את הנושא: "פרשת ילדי תימן היא פצע פעור אצל משפחות רבות שמחפשות את האמת לגבי מה שקרה לילדיהן. הגיע הזמן לחשוף את האמת ולעשות צדק". במקביל הדגיש נתניהו כי הוא יפעל להסרת החיסיון. "הנחיתי את השר צחי הנגבי להביא לממשלה המלצה בעניין החיסיון, שאני עד לרגע זה אינני מבין מדוע הוא קיים. אנחנו נבדוק את זה ואנחנו גם נטפל בזה. זה פצע פעור שממשיך לדמם אצל משפחות רבות שאינן יודעות מה קרה לתינוקות והילדים שנעלמו".
מקור משפטי רם דרג אמר אתמול ל"ידיעות אחרונות" ול-ynet כי בתוך כמה חודשים יפורסמו כל הפרוטוקולים הנמצאים ברשות גנזך המדינה המתעדים את חטיפת ילדי תימן - ואת פעילות הוועדות הממשלתיות השונות במהלך 20 השנים האחרונות לחקר הנושא. לדברי אותו מקור, בעקבות הלחץ הציבורי "הרכבת הזו כבר יצאה לדרך", וההערכה היא שהשר צחי הנגבי, שמונה מטעם ראש הממשלה, ימליץ לממשלה להסיר את רוב החיסיון.
המקור אמר כי מכיוון שפרסום הפרשה אינו יכול לפגוע ביחסי החוץ של המדינה ואין לו כל קשר לביטחון המדינה, אמת המידה העיקרית שתילקח בחשבון היא האינטרס הציבורי בפרסום. כמו כן, יהיה צורך לסנן את כל המידע האישי, המגלה שמות ילדים, או לאן נשלחו, כדי להגן על פרטיותם.
במקרה של ילדים שניתן להוכיח כי נמסרו לאימוץ, לא ניתן יהיה בכל מקרה לפרסם את המידע, כיוון שהוא תחת חיסיון מחמיר המגן על מי שהיו אז ילדים ועל משפחותיהם המאמצות. לעומת זאת, כל מידע, עדויות או מסמכים המעידים על "שיטה" בהעלמת ילדים יהיה מחויב בפרסום. אם מדובר באנשים שסייעו לחטיפה הם יהיו זכאים, טרם הפרסום, להליך של שימוע. עוד הובהר אתמול כי לקראת הפרסום יצטרך גם היועץ המשפטי לממשלה להעניק הכשר חוקי למהלך יוצא הדופן — שצפוי גם להגיע לדיון בבג"ץ.
ניסים מנוס מחפש את אותו צדק כבר עשרות שנים. "אני ואחי התאום נולדנו בבית והועברנו ביום הלידה לבית חולים בטבריה", סיפר מנוס, שהעיד בפני כמה ועדות חקירה שבדקו את הפרשה. "יום למחרת ההגעה לשם, אחי התאום זכריה נעלם. בבית החולים אמרו להורים שהוא חלה והועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה. כשאבא הגיע לשם וחיפש את הילד בקדחתנות אמרו לו 'הילד מת ונלקח לקבורה בעפולה'. צריך להבין, הוא היה בריא ושלם לפני זה, אבא הגיע לעפולה לחברה קדישא אבל אף אחד לא היה מוכן להראות לו קבר".
מנוס נמנה עם בני המשפחות שהגיעו היום לכנסת והשתתפו בדיונים, שבהם עלתה הדרישה לחשוף את הפרוטוקולים החסויים של ועדת החקירה הממלכתית לפרשת ילדי תימן. "רק האמת תרפא", אמר מנוס. "במשך שנים חשדנו באדם חשוך ילדים שהתגורר במושב שלנו. כמה שבועות אחרי מה שסיפרו לנו שמענו בכי של תינוק מהבית שלו, והוא פשוט נעלם. כל כמה זמן בא מישהו ואומר 'ראינו אותך', התחושה היא שחצי ממני חסר, אני מחפש אותו כל חיי".
תמי אוחיון-מנוס (51), האחות הקטנה של התאומים, ציינה כי "מיום שנולדתי היה כתם ופצע שלא הגליד עד היום. היה ניצול וזלזול מצד הרשויות בהוריי ובאחרים שהיו עולים חדשים ותמימים מתימן". לדבריה, הטראומה מלווה גם את בני הדור השלישי שממשיכים בחיפושים: "יש כאן עוול שנמשך דורות והמדינה מסרבת לתקן או לתת תשובות. אנחנו דורשים פתיחה של הפרוטוקולים, בלי זה אנחנו נשארים עם חוסר אמון, שמועות וקונספירציות".
פרשת ילדי תימן עוסקת בהיעלמותם של ככל הנראה אלפי תינוקות מבין עולי תימן בשנים 1954-1948, שלמשפחותיהם נמסר שהם מתו, אף שלא הוצגו בפניהן גופות או קברים. שלוש ועדות חקירה בדקו את היעלמות התינוקות. הוועדה האחרונה שמעה 850 עדויות, מתוכן 27 נותרו חסויות.
"הילד היה במצב טוב"
שרה מזרחי (53), שמוצאה פרסי, תיארה מציאות דומה. "אחי הגדול נולד ב-1952 ובגיל תשעה חודשים הוא חלה. אמי לקחה אותו לבית החולים ביקור חולים בירושלים. יום למחרת האשפוז היא הלכה והשאירה את התינוק עם הבן הגדול בן ה-17 לכמה שעות. בבית החולים אמרו לאחי הגדול 'לך הביתה לנוח'. כשהגיעו בבוקר אמרו לאמי ההמומה שהילד נפטר. ההורים היו בהלם כי הילד במצב טוב, רק עם חום".
מזרחי, שסיפור משפחתה נידון גם הוא באחת מוועדות החקירה, סיפרה כי כשהוריה ביקשו לקבור את בנם נאמר להם על ידי נציגי בית החולים כי התבצעה כבר קבורה. "הכול תוך לילה, ומעולם לא אמרו לנו איפה הקבר".
האישה שמחפשת את אחיה הגדול סיפרה על כאב ואובדן גדול בבית שבו גדלה. "במשפחה סיפרו על ילד עם עיניים בהירות, יפהפה. אבא שלי לא הפסיק לבכות ולא הסכים לשבת שבעה מעולם. עשרות שנים אנחנו מחפשים אחריו. אני מאמינה שהוא חי איפשהו. אימא שלי לא שקטה ולא נחה, היו כעסים. אבא אמר לאמי 'איך הפקרת את הילד?' ההורים שלי חיו עשרות שנים בטראומה ובבית נשאלה השאלה איפה הילד. אימא הייתה אכולת רגשות אשם, חיה בפחד מתמיד לאבד ילד נוסף, וככה היא הלכה לעולמה לפני כמה שנים".
מזרחי, אם לארבעה וסבתא לתשעה, מספרת כי גם היום מלוות אותה תחושות הגעגועים לאח שלא הכירה. "גם אני בכיסופים לאח שלא פגשתי מעולם, בתחושה של קושי ועצב, יש לי אח שאני לא יודעת מה עלה בגורלו. אנחנו עדיין מחפשים את הבן האובד שלנו. התחושה היא שהממסד ניצל את התמימות של אנשים פשוטים כמו הוריי באותן שנים רחוקות".
גם עו"ד יוסי גמליאל הגיע לדיון בכנסת ושיתף את הנוכחים בסיפורו האישי, אחד מני רבים. "אחי יוחנן, יליד 54', הרגיש לא טוב בגיל תשעה חודשים. אשפזו אותו בקפלן, אחרי כמה ימים העבירו אותו לבית החולים באיתנים, כשההורים הלכו לבקר באיתנים נמסר להם שיוחנן נפטר ובית החולים קבר את יוחנן. בשנות ה-50 ההורים לא שאלו הרבה שאלות, חזרו הביתה, ישבו שבעה. בשנות ה-60 כשהם קיבלו צו גיוס עלו סימני השאלה הראשונים".
בהמשך סיפר גמליאל על עדותו בוועדת שלגי. "התייצבתי בוועדה והעדתי לגבי אחי, ואז ציידו אותי במסמכים. אני אספר את הכול להיום, עדכני להיום. קיבלתי את המסמכים: תעודות פטירה של אחי ותעודת הזמנה בהר המנוחות בירושלים. מה שמתברר זה שהשגנו את כרטיס החולה של אחי מבית החולים איתנים ששם הוא נפטר. הכרטיס נמצא אצלי מצולם ונמצא בתיק האישי שלו, בכותרת של הכרטיס נאמר 'נשלח הביתה'. לאן? אלינו הביתה יוחנן לא הגיע".
גמליאל ציין עוד כי משפחתו קיבלה גם הזמנת קבורה בהר המנוחות עם פרטי גוש, חלקה, שורה וקבר וכן שתי תעודות פטירה של אחיו. אולם לדבריו, אחרי חצי שנה קיבלה המשפחה הודעה ממשרד הפנים שלפיה תעודות הפטירה מושהות. "עד היום לא קיבלה הפשרה של ההשהיה הזאת. אחרי שאבי נפטר התחלנו להתעסק עם הסוגיה הזאת, ביקשנו לעלות לקבר אחי בהר המנוחות, אני מגיע לקבר ואומרים לי שזה הקבר של אחי ונמצא שם קבר של אדם אחר".
הוא הוסיף בהקשר זה כי "שאלתי את הנציג של חברה קדישא 'אדוני, זה לא יוחנן', הוא אומר לי 'לא, יוחנן קבור מתחת', ואני שואל אותו 'תן לי הסבר, אנחנו לא בשנות ה-50, תסביר לי למה', ואז הוא אומר לי 'תשמע, בשנות ה-50 הייתה פה חלקה של 400 ילדים, חלקת ילדים, ובשלהי שנות ה-80 כיסו את החלקה הזו ועל החלקה עשו חלקה נוספת, מה שנקרא הקברים הכפולים, ולמעלה קברו אנשים אחרים.
"ככה שהיום אין לא קבר של אחי והוא לא בבית, אנחנו לא יודעים איפה הוא כשהוועדה הממלכתית קבעה בוודאות שאחי נפטר. אנחנו עוד מהמשפחות בנות המזל, יש משפחות שקיבלו הודעה שעל פי המידע שהצטבר בוועדה בסבירות גבוהה שהוא נפטר, אז אנחנו ברי מזל יחסית. אנחנו לא יודעים היום איפה נמצא אחי, האם הוא נמצא, נשלח הביתה ולאיזה בית או שהוא נמצא בבית הקברות שאנחנו לא מסוגלים להגיע לקבר".
על השאלה האם הפרוטוקולים ייחשפו אמר גמליאל, שמכהן בתפקיד יו"ר עמותת אחים וקיימים, כי "לפי חוק הארכיונים החומר של כל ועדה ממלכתית מסווג ל-30 שנה והיא סיימה את עבודתה ב-2001. מעבר לזה קיים חוק הפרטיות שקובע חיסיון של 70 שנה על כל פרט שמפר את פרטיותו של אדם, לכן במצב היום החיסיון קיים עד 2071.
"זו הייתה החלטה של הממשלה ב-2001 להטיל חיסיון על העדויות החסויות שבכללן יש גורמים ממשלתיים וביטחוניים, בהם גורמי מוסד ושב"כ וגורמי רווחה. באותה החלטה הממשלה התירה גישה למשפחות ולציבור לפרוטוקולים הגלויים. כל משפחה יכולה למשוך את התיק שלה אבל העיקר חסוי".
ד"ר רפי שובלי, ממייסדי העמותה שחוקר את הפרשה יותר מ-20 שנה, אמר: "אנחנו זקוקים להחלטת הממשלה חדשה שתאפשר סוף סוף להתיר את החיסיון ותחשוף את האמת".
הדיון בכנסת הוא המשך לשורת פרסומים בנושא של העיתונאית רינה מצליח בחדשות ערוץ 2. יו"ר הוועדה, ח"כ ניסן סלומינסקי (הבית היהודי), אמר בפתח הדיון: "השאלה היא איפה היינו עד עכשיו? זה מטורף: כולם יודעים שיש פרוטוקולים והכול נעול. כאילו זה סודות הפצצה הגרעינית של מדינת ישראל. זה נראה לי הזוי לחלוטין".
ד"ר יעקב לזוביק מגנזך המדינה סיפר כי נמצאים אצלו יותר ממיליון עמודים של עבודת הוועדה. "אני אישית ואנחנו כארגון נשמח מאוד לפתוח כל דבר, אבל אנחנו פועלים במסגרת החוק. החוק מטיל שתי מגבלות: האחת מתוקף חוק הארכיונים והשנייה מתוך חוק הפרטיות".
לדבריו, לממשלה יש כאמור הסמכות המשפטית להורות לגנזך לחשוף את החומר ובכך להתגבר על מגבלת חוק הארכיונים. עם זאת, הממשלה לא יכולה להתיר לפרסם חומרים של אנשים פרטיים לפי חוק הפרטיות: "צריך לבדוק אילו חומרים יש שם. אם נקבל היתר - יידרשו לנו ימים כדי לעבור על החומר, ובכל מקום שיש שם - להשחיר אותו. יש שם 3,500 תיקים. האומדן שלי הוא 1,000 ימי עבודה".
ח"כ מאיר כהן (יש עתיד), שיזם את הדיון עם חברי כנסת נוספים, אמר כי פרשת היעלמות ילדי תימן היא "כתם, אות קין, גידול גס על החברה הישראלית. אני מנסה לחשוב מה היה קורה היום אם הייתה יולדת ולמחרת היו מודיעים לה שבנה נפטר. זו תופעה שמקפלת בתוכה הרבה מאוד גזענות".
ח"כ נאוה בוקר (הליכוד) שיתפה בסיפורה האישי: "אמי סיפרה לי שהיא ילדה תינוקת בבית היולדות ומשום מה אמרו לה שהילדה מתה. היא דרשה לראות גופה להביא לקבורה. זה לא קרה. הרופאים נתנו תירוצים שונים ומשונים אבל גופה לא הייתה ואמי חזרה הביתה בידיים ריקות. אחי הבכור ציון נפטר בגיל שנה וחצי ואנחנו מגלים לפני עשר שנים דרך כתב שמספר שיש שני קברים על שם אחי. קיבלנו תגובות מגומגמות מהחברה קדישא. ביום הזה הפצע נפתח אצלי מחדש. אולי איפשהו בעולם קיימים לי אח ואחות. אני לא יודעת אם הם מתים או חיים".
ח"כ נורית קורן (הליכוד), שעומדת בראש השדולה הפרלמנטרית בנושא, אמרה בדיון: "יש יותר מ-1,053 ילדים שנחטפו. אנחנו לא רוצים להאשים אף אחד. אנחנו רוצים לסגור את הפצע ולתת להורים מנוחה".
ח"כ יואב בן צור (ש"ס) סיפר כי דודו מצא את בתו לאחר שנים רבות: "לקראת סוף חייו הוא הצליח למצוא את בתו הבכורה כוכבה. היא הייתה מאומצת אצל משפחה. בניו ובנותיו לא יודעים על הנושא הזה. הם הצליחו בתחנונים רבים לראות את בתם ל-10 דקות והיא לא רצתה איתם קשר. נולדו לה תשעה ילדים מאז".
ח"כ יוסי יונה (המחנה הציוני) הוסיף כי "כאשר האזרחים יודעים שהמדינה מעלימה כאלה דברים - האמון מתערער, איך אני יכול להאמין ככה למדינה שלי? היא המדינה שבוגדת בי על ידי כך שלא חושפת בפניי מה נעשה. לכן אנחנו בשלב היסטורי - מרחו את המשפחות הללו במשך המון שנים, והעובדה שיש את החיסיון לא נובעת רק מהעובדה שרוצים לפגוע בפרטים, אלא מהתפישה שאומרת שזה ייעלם לבד. זה לא ייעלם, לכן הגיע הזמן לחשוף את הנתונים".
יו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג קרא לאחר הדיון בוועדה לחשוף את הפרוטוקולים: "החברה הישראלית יכולה ומסוגלת להתמודד עם הפצע גם אם האמת תהיה כואבת. יש לתת למשפחות תשובות ככל שניתן. הן ממתינות לכך עשרות שנים. זהו פצע ששנים לא רצו לפתוח אותו, אבל בשנת ה-68 אפשר לקבוע בוודאות שהחברה הישראלית יכולה ומסוגלת להתמודד איתו גם אם האמת תהיה כואבת. אנחנו במחנה הציוני ובאופוזיציה בראשותי נתמוך בכל מהלך שיאפשר זאת".
לפנייה לכתב/ת 
