אח אחד אותר, השני נעלם: "אמא נלחמה כמו נמרה"
יחיאל אהרון ואחיו שלמה הוטסו מעדן לישראל לפני הוריהם. לאחר כחודש וחצי ההורים הגיעו מתימן והחלו לחפש אותם. את יחיאל היא מצאה בבית חולים רמב"ם, אבל אחיו שלמה לא נמצא: "אימא החליטה שהיא לא חוזרת הביתה בלי הילדים, עושה טרור".
"אימא שלי החליטה שהיא לא חוזרת הביתה בלי הילדים, עושה טרור, נלחמת כמו נמר על הילדים שלה. היא באה לבית חולים רמב"ם, ראתה מלא ילדים בחדרים, עברה מחדר לחדר ולא מצאה. עד שהגיעה לחדר צדדי, פתחה אותו בכוח, נכנסה וראתה ארבעה ילדים. היא אומרת שאני צעקתי 'אימא אימא' ברגע שנכנסה". יחיאל אהרון הצליח להתאחד עם אימו, אבל את אחיו שלמה הם לא מצאו עד היום, אחרי שהפרידו בינו לבין הוריו בעיר עדן בתימן, משם עלו לארץ. אהרון דיבר עם אולפן ynet.
הסיפור שלכם מתחיל עוד בתימן, כשהודיעו להוריך שקודם מטיסים את התינוקות?
"כן, בעצם כשהגענו לעדן עם כל המשפחה הוחלט שקודם כל מטיסים את הילדים לארץ. אז אותי ואת אחי שלמה הטיסו בטיסה ישירה מעדן לישראל. אחרי חודש וחצי בערך ההורים הגיעו ומתחילים לחפש את הילדים. אימי התחילה לברר פה ושם איפה הילדים נמצאים, קיבלה מידע שאנחנו ברמב"ם בחיפה והלכה יום יום לחפש. כשמצאה אותי היא מייד הפכה אותי, הפשיטה אותי, ראתה שזה אני עם כל סימני הלידה ואז עטפה אותי בידיים ונעלמה. אף אחד לא אמר לה מה לקחת, מה עשית, שום דבר".
מה לגבי אחיך?
"למחרת היא חזרה לחפש ולא מצאה שום דבר, שלמה נעלם. כל הזמן היא חיפשה איפה שלמה ולא מצאה אותו. הוא היה קטן ממני ממני בשנה וחצי, אני נולדתי ב-47".
מה אמרו לה? לאיזה גורמים היא פנתה?
"היא פנתה לרופאים, לאחיות, לבתי ילדים, לכל מיני מוסדות ולא מצאה עד שהתייאשה. לא היה למי לפנות, היא בכוחות עצמה החליטה שהיא הולכת לחפש".
חיפשתם את אחיך לאורך השנים?
"האמת היא שאני לא התייחסתי לזה כ"כ הרבה, אבל אני נזכר עכשיו בתקופה של שנות ה-70 כשהיא הייתה מאושפזת בבית חולים שמואל הרופא ולידה שכבה אישה בת 80 בערך. היה איזה בחור שבא לבקר ולסעוד אותה ואמי אמרה שאיך שהיא ראתה אותו תיכף עלה לה לחץ הדם, היא זיהתה אותו והתחילה לתחקר אותו. הוא הרגיש שהיא מתחקרת יותר מדי, נעלם ולא חזר יותר. היא אמרה לי את זה ואני לא סולח לעצמי על זה. היא כל הזמן בכתה ואמרה לי: 'ראיתי אותו, ראיתי אותו'. חוזרת על זה".
אח"כ היו עוד מקורות מידע לגבי גורלו של אחיך?
"לא היה שום גורם מידע, הוא נעלם. כמה שהיא ניסתה זה לא עזר לה".
כשאתה שומע שהמדינה לא מוכנה לשחרר את הפרוטוקולים לעוד 70 שנה, מה אתה מרגיש לגבי זה?
"אני חושב שזו עוגמת נפש להורים שלנו. ראיתי את הסבל של אימא במיוחד, כשהיא בוכה כל יום ומספרת את הסיפור.
הצרה שלא היינו כ"כ מודעים לזה, היינו יותר מדי צעירים. היו ועדות חקירה והיא כבר התייאשה, לא האמינה שזה יקרה יום אחד. היא הלכה לעולמה עם עוגמת נפש, ואבא שלי הלך גם כן מעוגמת נפש, אני רוצה לצאת בקריאה לכל הבנים והבנות, האחים והאחיות המאומצים משנות ה-50, בואו תעשו קצת חסד עם המתים והחיים, אולי יש עוד כמה הורים שעדיין חיים, אולי תתנו להם קצת אור. גם עם המתים, לבוא להדליק להם נר. לא רוצים להזדהות? לא צריך, אבל לפחות להגיד את האמת, את מה שהיה. זה נורא".
יש לך מסר למדינה לגבי הפרוטוקולים?
"הייתה עוולה גדולה מאוד לאנשים האלה, להורים שלנו במיוחד, הם סבלו סבל מוות בשביל זה ולא היה להם עם מי לדבר, כל הזמן חשבו שהם הזויים. זה קשה לעיכול, קשה".
הגיע הזמן לשחרר את הפרוטוקולים?
"הגיע הזמן ועוד איך. אולי יהיו כמה שרידים שניתן לראות אותם לפחות, ללמוד מהם משהו. אני מקווה שיפתחו ויגלו קצת רחמים, לפחות כלפי אלה שעוד נשארו בחיים. ולמאומצים שיבואו, שייצאו, שיגידו. אני מקווה שזה יגיע לאוזן קשבת".
לפניות לארכיון העדויות בנושא חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן של עמותת עמר"ם ניתן לפנות ל-edut.amram@gmail.com או בטלפון 03-7442231.
לפנייה לכתב/ת 
