פייסבוק, שומע? אולי די להציע לי אקסים?
באמצע הפיד אני נתקל בקופסה השחורה של המטוס, הקופסה שאמורה הייתה להישבר לרסיסים כשהמטוס התרסק אבל משום מה מתפקדת ואף ניצבת לה גאה על המסך של המחשב שלי - האנשים שפייסבוק חושב ש"יתכן שאני מכיר". ברור שמכיר, שכבתי איתם פעם
בין פיהוק לפיהוק בזמן שאני מנסה לשאוב אנרגיות ליום חדש מהקפה השחור של הבוקר, בין פוסט על ליברמן לסרטון החתולים החם של השבוע, אני נתקל בפרצוף מוכר, מוכר מאד אפילו, מביט בי ומברך אותי לבוקר טוב. איזו חוצפה! איך הוא הגיע לפה ומה הוא מחייך?
באמצע הפיד אני נתקל בקופסה השחורה של המטוס, הקופסה שאמורה הייתה להישבר לרסיסים כשהמטוס התרסק, אבל משום מה מתפקדת ואף ניצבת לה גאה על המסך של המחשב שלי - האנשים שפייסבוק חושב ש"יתכן שאני מכיר". אנשים שיתכן שאני מכיר או אנשים שיתכן ושכבתי איתם?
אני ו"המחייך" יצאנו בערך חודש. כשהבנו שזה לא זז לשום מקום הפסקנו את זה, בטוב, בסבבה, עם חיוך. אז למה כשראיתי אותו בקולנוע לפני כמה חודשים לא אמרתי לו שלום? ולמה הוא לא אמר לי שלום? כשראיתי אותו בבית קפה בצהרי היום לא מזמן, התעליתי על עצמי, חייכתי וביקשתי אש. זה נגמר במצית לתוך הפרצוף שלי. ועכשיו החוצפן מעז לחייך אליי מבעד למסך.
אז מסתבר שפייסבוק עשה עבודת תחקיר רצינית, ליקט את כל פרחי הבר האטרקטיביים, והרכיב עבורי זר צבעוני, מעין אנדרטה מודרנית ועצובה לחיי האהבה שלי. מלבד העובדה שמדובר במחווה מרגשת סטייל "חיים שכאלה" - שכן אני נתקל שם בפרצופים שכבר שכחתי מעצם קיומם, אני לא יכול שלא לתהות למה אף אחד מהם לא באמת חבר שלי בפייס ומה לעזאזל השתבש במהלך הדרך.
וכך הם עומדים ומחייכים בזה אחר זה, הגברים מהרשימה השחורה שלי. חשבון הנפש שלי מתחיל. הוא זרק אותי, אני זרקתי איתו, הוא רצה משהו רציני ואני לא, אני רציתי שנצא לפעמים מהבית והוא לא, הוא סקס מניאק, ההוא עילאי, אני מתנשא וכו' וכו', כשמנגד, יש את הרשימה הלבנה, המלאכים הטובים איתם נפגשתי לדייט אחד וזה פשוט לא היה זה. מעניין שדווקא הבחורים שהגעתי איתם לרמה מסוימת של אינטימיות הם אנשים שבעת מפגש מקרי ברחוב, רק סופת ברקים שתביא אותנו להסתתר באותה פיצוציה בניסיון להציל את חיינו, תגרום לנו ככל הנראה לעשות שלום מנומס עם הראש האחד לשני, ולהמשיך הלאה איש-איש לדרכו.
זה לא אמור להיות הפוך? עולם מוזר. לאן האינטימיות שהייתה שם בינינו הולכת? הולכת ונשטפת לה מאיתנו לשולי הרחוב ומשאירה אותנו דיפלומטים קרים, מנוכרים וממהרים כמובן. ומה יש ברשימה הזאת שמפחיד כל כך? למה אנשים שראו אותנו בשלב מסוים בחיים במערומינו גורמים לנו לכזאת אי נוחות? אנחנו הרי דיברנו והכרנו ושיתפנו והתפשטנו ועכשיו, כשהפייסבוק אומר לנו: "אז בואו תגידו שלום", אנחנו נרתעים ואומרים "שומע? אין מצב כזה בעולם". וזה מציק. לא כיף שלא אוהבים אותך.
אין לי בעיה עם אנשים שלא אוהבים אותי סתם ככה, להם בטוח יש סיבה טובה (או כמה), אבל כשאלה אנשים שיצא להם להכיר איזה חלק קטן ממני, אז זה מציק באמת. איך ברגע אחד בחיים יכולתי להרגיש מחוזר ואטרקטיבי וברגע אחר אני אותו בנאדם דחוי שמנסים להתחמק ממנו?
בעולם מתוקן הייתי שמח להסתובב ברחובות העיר ולהיתקל באנשים האלה, לחלק להם כיפים, לשאול לשלומם ובאמת לשמוח לראות אותם. אחרי הכל, אלה אנשים שחלקתי איתם איזו חווית חיים קטנטנה. אבל המציאות מוכיחה לי אחרת. הם הפכו להיות האנשים שבגללם יש ברים, מסעדות ורחובות שנמחקו ואסור לבקר בהם, ואנשים שבגללם אני מוצא דרכי "קיצור" כשאני צועד בתל אביב ומאריך את הדרך בעשרים דקות ומשכנע את עצמי ש"סבבה, נעים היום בחוץ, בא לי ללכת קצת".
על השאלה מדוע אנחנו פוחדים לפגוש את העבר שלנו מתהלך לו ברחוב, אין לי עדיין תשובה חד משמעית. עדיף כנראה לקבל את זה שלכל אדם יש כמה תחנות בחיים שלא בא לו להתעכב עליהן, ואם אפשר לדלג מעליהן - מה טוב. אז אני לא אנסה יותר, אני מבטיח.
העיקר שפייסבוק מקל עליי את החיים ורוצה שנהיה חברים. אז פייסבוק יקר, גם אם יש לנו 68 חברים משותפים ואנחנו מסרבים להיות חברים, כנראה שיש לנו סיבה טובה לכך. בבקשה תוריד מעצמך את תפקיד המגשר ותן לנו לחיות בכיף, בהכחשה, בהדחקה והתעלמות. לפעמים זאת התשובה לשלוות נפש.
לפנייה לכתב/ת 
