אלמנות האסון בכפר גלעדי: "לא למדנו לקח"
עשור למלחמת לבנון השנייה: ב-6 באוגוסט 2006 נהרגו 12 חיילי מילואים מפגיעת קטיושה. "ידיעות אחרונות" הפגיש את נשותיהם של ארבעה מהם, שמספרות על אותו יום ארור, על הקשר המיוחד שנוצר ביניהן מאז ועל הכעס שלא פג: "בצוק איתן שוב נהרגו חיילים בשטחי כינוס"
ליבי אלקריף, יפעת בן דוד, איריס חלפון ואוקסנה אהרונוב (צילום: גבריאל בהרליה)
הן היו נשים בורחות מבשורה. צעירות, שמחות, נאהבות, אימהות לילדים קטנים, שלפני כעשור הפכו לאלמנות באסון הקטיושה בכפר גלעדי . באותו יום ראשון, 6 באוגוסט 2006, נהרגו 12 חיילי מילואים ובהם ארבעת בעליהן, בשטח כינוס פתוח צמוד לבית העלמין תל חי. הארבעה היו חיילים מגדוד 9255 מהחטיבה הצפונית של הצנחנים. הטראומה האישית הפכה לטראומה לאומית ולאחד מסמליה הזכורים והכאובים ביותר של מלחמת לבנון השנייה.
רס"ן אליהו אלקריף ז"ל ממושב גרנות, אב לבן ובת, שעבד בחברה לבניית אתרים באינטרנט, היה בן 34 במותו. "אלי היה אחרי תאונת דרכים קשה", זוכרת ליבי אלקריף. "לילה לפני כן הוא דיבר איתי בטלפון וסיפר על ציוד חסר או מיושן. הייתה לי הרגשה רעה. שאלתי אותו, למה אתה מדבר על זה עכשיו? והוא אמר, כדי שאם ישאלו אחר כך, תדעי מה באמת קרה".
ילדי ההרוגים:
"היינו בני שש כשאבא לא חזר"
נועם (דבול) דביר
דורון ושי אלקריף, שי אהרונוב ועידו בן דוד התייתמו כשהאבות שלהם נהרגו באסון כפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה. ynet הפגיש אותם לשיחה
שלושה שבועות לפני האסון העביר סגן שמואל חלפון, פחח רכב מבת ים, סמכויות לאשתו איריס. "לא ידעתי אז לנהוג מחוץ לעיר", היא מחייכת היום. "אבל שמוליק התעקש שאנהג עד אילת והלך איתי לחברת הסלולר להעביר את החשבונות על שמי. הוא כאילו הרגיש".
בבוקר הוא עוד הספיק להתקשר והבטיח שיחזור. "ואני הכנתי לו ממולאים. חודש שלם אחרי ששמוליק נהרג הממולאים האלה שכבו במקרר. לא הייתי מסוגלת לזרוק אותם". שלושה ילדים השאיר אחריו חלפון ז"ל, שהיה בן 41 במותו.
מפגש ילדי ההרוגים באסון כפר גלעדי (צילום: ירון שרון, כתב: נועם (דבול) דביר, עריכה: דפי מקל)
סמל (מיל') גרגורי אהרונוב, אז מנהל בחברת קוסמטיקה, בן 34 מאור עקיבא, קיבל זימון בצו 8 שהתבטל והתחדש בזריזות. "אני זוכרת שגרגורי אמר לי, 'מפחיד לצאת ככה למלחמה'", מספרת אשתו אוקסנה. "בשלב מסוים נמאס לו והוא סידר תיק קטן ליציאה ולקח אותו בכל בוקר לאוטו".
בבוקר אותו יום ראשון הספיק גרגורי להתקשר לאוקסנה ולבקש ממנה להגיד לשני ילדיהם שהוא אוהב אותם. בצהריים ראתה את הכותרות הראשונות מהאירוע. "בטלוויזיה היו מבזקים, ופתאום ראיתי בשטח את התיק של בעלי. הלב שלי צנח".
- נחשפתן לטענות על מחדלים בהתנהלות הצבא והקיבוץ?
יפעת: "מהתחקירים שקיבלנו התברר שהכוח רצה לעזוב את המחצבה כי אי-אפשר היה לסבול את החום והאבק. אחד החיילים הלך למפקדה לקבל אישור להתמקם בכניסה לכפר גלעדי, אבל החיילים כנראה לא חיכו לאישור ועברו לשם עוד קודם".
אוקסנה: "למרות הזמן שעבר, עדיין יש בי כעס מאוד גדול על הזלזול בחיי אדם שהיה במלחמה הזאת ובעיקר על כך שלא הופקו לקחים. איך לוקחים קבוצות כל כך גדולות של חיילים ומושיבים אותן בשטח פתוח עם רקטות מעל לראש לכל כך הרבה שעות, כמו ברווזים במטווח? כל כך כואב שאפילו לא טרחו להפיק לקחים, ובמבצע 'צוק איתן' שוב נהרגו חיילים מפצצות מרגמה בשטח כינוס".
- לאורך השנים עברה בראשכן המחשבה, שאם הבעלים שלכן היו נשארים במחצבה או נכנסים לקיבוץ, אולי הם היו חיים היום?
איריס: "ממש לא. אין לנו את מי להאשים, הקטיושה הייתה יכולה ליפול בכל מקום".
היום ליבי היא סגנית ראש מועצת רמת ישי. איריס היא מזכירה באגף החינוך בעיריית בת־ים. אוקסנה אחות מוסמכת ועוסקת ברפואה משלימה, ויפעת עובדת כמזכירה רפואית. מתוך השבר וההחלמה הפכו ארבעתן לקבוצת תמיכה ולחברות קרובות.
"בטקסים הראשונים אמנם נפגשנו, אבל לא הייתה היכרות אישית", אומרת ליבי. "כל אחת הייתה עסוקה בבלגן ובאבל שלה. לאט לאט התחילו להיווצר קשרי עין וקשרי לב. היינו שייכות לאותו אסון, דיברנו באותם הקודים, ובתוך תקופת זמן נדבקנו אחת לשנייה כמו מגנט".
הראיון המלא מחר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה 22/06/2016 23:31
לפנייה לכתב/ת 
ליבי אלקריף, יפעת בן דוד, איריס חלפון ואוקסנה אהרונוב
צילום: גבריאל בהרליה
מומלצים
