הלן מירן: "משחק הפך לתחום שרק עשירים עוסקים בו"
השחקנית הלן מירן משתפת את הקהל הישראלי בחוויות מהקריירה ובתובנות על עולם המשחק, החל מיום הצילומים הראשון שלה בחו"ל כשחקנית צעירה, דרך הסרט הראשון שהשאיר אותה נפעמת ועד החששות להיכנס לנעליה של מלכת אנגליה: "ידעתי שאני אבחן על כל פרט וזה הכניס אותי למצוקה גדולה"
חצאית שחורה, עליונית עם דוגמה בשחור ולבן, עקבים גבוהים, תספורת קצרה על בלונד פלטינה ואודם אדום אבל לא מתריס - הלן מירן נכנסה אל האולם הגדול של סינמטק ירושלים בצעד בוטח. "אני שמחה לחזור לכאן", אמרה בחיוך. קבלת הפנים שנערכה אמש בסינמטק לאחת השחקניות הגדולות של בריטניה היתה חמה ולבבית. בניגוד למערך יחסי הציבור המגונן סביב ביקורה בארץ, שמרכזו הגשת פרס "בראשית" לכנר יצחק פרלמן והמשכו הקרנה מתמשכת בסינמטק של אסופת סרטים בהשתתפותה, המפגש עם הקהל הישראלי היה נינוח, פתוח, נדיב ולבבי.
זה הביקור השלישי שלה בישראל ונראה שהיא מרגישה בבית פה ובכלל. "הייתי פה רק פעמיים בעבר ותמיד רציתי לחזור. ההצעה להגיש את פרס בראשית אפשרה לי לעשות את זה", אמרה והוסיפה: "זו היתה גם הזדמנות נפלאה להוקיר תודה לאמן גדול ולהכיר בהישגיו האמנותיים האדירים. זה לא קורה הרבה מדי ואני חושבת שצריך שיהיו יותר פרסים שיכבדו אמנים. אמנות היא חלק מאוד חשוב בקיום האנושי שלנו".
הביקור הראשון של מירן בישראל היה עמוק בשנות השישים כשהתגוררה בקיבוץ האון עם בן זוג ישראלי, חוויה שהותירה בה טעם של עוד. לפני כשבע שנים חזרה לביקור נוסף הפעם במסגרת צילומי הסרט "החוב", רימייק למותחן הישראלי שיצרו כמה שנים קודם לכן אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום. בהפקה האמריקנית שביים ג'ון מאדן, שיחקה את רחל זינגר, סוכנת מוסד לשעבר, תפקיד שבהפקה המקורית שיחקה גילה אלמגור. "קיבלתי את התסריט, ראיתי את הסרט וחשבתי שהוא נפלא. גילה היתה פשוט נהדרת. תפקידים כאלה לא נופלים לידיך לעתים קרובות. היה לי ברור שזה תפקיד שאני רוצה לעשות. כל הרעיון המבריק שמאחורי הסרט נולד פה, בישראל ואני מאוד מודה ליוצריו על הנדיבות שאפשרה לנו לעשות את הרימייק".
אחרי זמן קצר בתיאטרון קטן במנצ'סטר קיבלה הזמנה להצטרף לרויאל שקספיר קומפני – חלומו של כל שחקן מתחיל. "זה בדיוק מה שייחלתי לו. תמיד רציתי להיות שחקנית תיאטרון גדולה, רציתי להיות בעל מלאכה אמיתי. למדתי תוך כדי עבודה". אחרי ארבע שנים בלהקה ביקשה להתנסות גם בתחומים אחרים. היא שיחקה בהפקה קולנועית של "חלום ליל קיץ" ("בואו נאמר שזה לא היה מהסרטים הטובים שעשיתי") ואז הגיעה לסט הצילומים של "Age Of Consent", סרט של מייקל פאוול שהצטלם באוסטרליה. "זו היתה הפעם הראשונה בחיי שעליתי על מטוס וזה היה חתיכת חוויה", היא צוחקת. "הייתי צעירה ולא היה לי מושג לאן אני נוסעת. קניתי במיוחד חצאית וז'קט עור בצ'לסי. חשבתי לעצמי איזה קול, אני הולכת להיות כוכבת קולנוע, מגניב. תדמיינו: אני בחצאית וז'קט עור במחלקה ראשונה לבד ואז מצאתי את עצמי בהוואי בחום שלא דמיינתי שאפשרי. אני בריטית. מה אני יודעת על חום? זו היתה החוויה הראשונה שלי בקולנוע".
בשנות השבעים שיחקה בסדרה מפוארת של הצגות תיאטרון שצולמו לטלוויזיה בהפקה מיוחדת של הבי.בי.סי, פורמט ראשון מסוגו שזכה להצלחה גורפת. "זו היתה הזדמנות נהדרת לקבל תפקידים נפלאים וללמוד את העבודה מול מצלמה. שיחקנו את כל המחזות הקאנוניים של שקספיר, ג'ורג' ברנרד שאו, דניס פוטר. זה היה תור הזהב", היא אומרת ומוסיפה בצער: "קשה להאמין אבל כמעט כל האוצרות האלה נעלמו. הם פשוט מחקו את הקלטות, הקליטו עליהן מהדורות חדשות. למזלנו כמה מהן ניצלו".
עם שקספיר היא הולכת יד ביד מראשית הדרך ולכל אורכה מלאת המהמורות. סרט נוסף שעשתה על פי מחזה של הגאון מסטרטפורד היה "The Tempest", הפקה אמריקנית בבימויה של ג'ולי טיימור בה שיחקה גרסה נשית של גיבור המחזה פרוספרו. "הנה דוגמה לכך שצריך להיזהר במה שאתה מייחל לעצמך", היא אומרת ומספרת: "ראיתי את המחזה בלונדון. דרך ג'ייקובי שיחק בתפקיד הראשי ואני חשבתי לעצמי: 'היי, זה תפקיד שיכול לעבוד נפלא גם כאישה ולא צריך אפילו לשנות מילה בטקסט'. כמה חודשים אחרי כן פגשתי את ג'ולי בניו יורק. היא אמרה שהיתה מאוד מעוניינת לעבוד איתי ואם יש משהו שהייתי רוצה לשחק. זרקתי את הרעיון לאוויר. שנה אחרי זה היא התקשרה ואמרה: 'השגתי את הכסף'. מאוד קשה לתרגם את שקספיר לקולנוע. זה דורש פתרונות רבים למכשולים פוטנציאליים. אחרי הכל אתה מדבר שירה בשפה מורכבת וצריך לגרום לזה לעבוד על המסך".
זה היה יום גשום במיוחד ומצאתי מפלט מהגשם בבית הקולנוע. זה היה סרט של מיכאלאנג'לו אנטוניוני. פעם ראשונה שראיתי סרט שלו וכמעט התעלפתי. לא היה לי מושג שקולנוע יכול לעשות את זה. זו מבחינתי היתה ההתנסות החווייתית הראשונה שלי בקולנוע אמיתי. פתאום הבנתי מה הפוטנציאל שטמון בקולנוע על כל הקסם והפואטיקה שבו". אבל השחקנית הדרמטית האהובה עליה היא אנה מניאני, מכוכבות הקולנוע האיטלקי הגדולות בכל הזמנים. "אני תמיד חוזרת אליה, היא ההשראה, זו האותנטיות הלא מפוחדת, הצניעות, טבעיות, היא הציבה רף גבוה לשחקניות שבאו אחריה".
על תפקידה בסדרת המשטרה, "החשוד העיקרי", זכתה בפרס האמי. זו היתה הפעם הראשונה שבה משחקת אשה בתפקיד ראשי כבלשית משטרה. "נפגשתי עם שוטרות למדתי את השפה ובעיקר את שפת הגוף. זה מה שמלמדים אותנו הרי בתיאטרון הבריטי – הגוף מדבר. לא היה לי מושג אם אני בכיוון אפילו. פשוט החזקתי אצבעות שזה יעבוד, קפצתי ראש פנימה לתוך התפקיד וקיוויתי לטוב. זה היה נפלא".
מה אזור הנוחות של שחקנית שנעה בין אינספור ז'אנרים וסגנונות? "אני אוהבת למצוא את הדרמה בקומדיה ואת הקומדיה בדרמה", היא אומרת ומחייכת ואז מוסיפה: "אבל הכי אני אוהבת טרגדיות. זה מחזיר אותי לחלומות שלי להיות שרה ברנהרדט".
על תפקידה כמלכה אליזבת השנייה בסרטו של סטיבן פרירס, "המלכה", זכתה בפרסי גלובוס הזהב והאוסקר. "עשיתי עבודת הכנה מטורפת לתפקיד הזה. צריך להבין שזו הפעם הראשונה שבה נעשה משהו כזה והיה לי ברור שמדובר בתפוח אדמה חם. אתם יודעים איך זה עם משפחת המלוכה הבריטית. אנחנו מעריצים אותם, אוהבים אותם, שונאים אותם. זה מאוד מבלבל. ידעתי שאני אבחן על כל פרט ופרט. ניסיתי להיות מאוד מדויקת וזה הכניס אותי למצוקה גדולה מאוד. לקח זמן עד שהבנתי. אמרתי לעצמי: 'הלן, לאורך השנים הרי מאות ציירים הוזמנו לצייר פורטרטים של המלכה. את עושה את אותו הדבר'. הבנתי שלמעשה אני מציירת אותה באמצעות האמנות שלי, כפי שאני רואה אותה".
הפרויקט הבא בקנה מפתיע במיוחד: תפקיד קטן בפרק השמיני בסדרת סרטי הפעולה "מהיר ועצבני" שעתיד לצאת לאקרנים במהלך השנה הבאה. "עוד דוגמה לדברים שכדאי שתשקול לפני שאתה מבקש", היא אומרת ומתכוונת לתשובה שנתנה לפני כשנתיים בראיון ליאהו על חלומות עתידיים. "הייתי רוצה תפקיד של רשעית בסרט הבא בסדרה 'מהיר ועצבני'", אמרה אז ולא העלתה על דעתה שמישהו מקשיב. "קשה לומר שאני מככבת בסרט. אני מניחה שאם תמצמצו תוכלו בהחלט לפספס את הסצינה שלי". במקביל מירן אמורה להצטלם גם לסרטו החדש של הבמאי האיטלקי פאולו וירצי, "The Leisure Seeker", לצדו של דונאלד סאתרלנד. "זה סרט שמתרחש בדרכים. אני מניחה שזה אומר שדונאלד ואני נשב הרבה במכונית ונקטר", היא אומרת. To Be Continued.
