נימ-אס: הצופים מיצו את הפרשנות של נימני
במסגרת ההתלבטות הנצחית בין כדורגלן העבר לעיתונאי, נדמה שעדיף לוותר הפעם על אבק הכוכבים כדי להימנע מאמירות סתמיות ומובנות מאליהן. וגם: הטריו המנצח של צ'רלטון והאולפן המביך של ערוץ הספורט. ביקורת טלוויזיה
1. כולנו מכירים את הוויכוח הפילוסופי העתיק שהכותרת שלו היא איך אתה מעדיף את הפרשן שלך - שחקן עבר שהריח זיעה בחדר ההלבשה, אבל לא מבדיל בין רומניה להונגריה, או עיתונאי שקריירת הכדורגל שלו נעצרה בילדים ג', אבל מדקלם מתוך שינה את המערך שבו אוהבים צמד מאמני איסלנד לעלות מול יריבה שמשחקת עם חלוץ מזויף?
ברור שכולנו נעדיף שחקן עבר שהוא גם רהוט וגם ידען (כמו מוטי איוניר), אבל מדובר במצרך נדיר למדי. לדעתי זה לא קשור למידת האינטליגנציה, כמו ליכולת והרצון של מי שהיו שחקנים-כוכבים להשקיע באמת וללמוד באדיקות את החומר. או במילים אחרות: די, מיצינו את הפרשנות הסתמית של אבי נימני. נכון, עם השנים הוא כבר טבעי ונינוח יותר בשידור, אבל אם כל הפרשנות שלו מתמצה ב"יוצא מן הכלל" ושאר אמירות מובנות מאליהן, אז בהחלט אפשר לוותר על אבק הכוכבים שהוא מביא עמו.
2. סליחה, תיקון. נימני גם מסוגל לנפק תובנות מאתגרות. במשחק של ספרד למדתי ש"לחואנפראן יש גם יכולות פיזיות והוא גם חזק". תובנה חזקה, וגם פיזית.
3. אם חוזרים לדיון ההוא אז מי שמחזק את המחנה שדוגל בפרשנים-עיתונאים הוא הצמד המוביל של אולפן צ'רלטון, אסף כהן ועמית לוינטל. השניים מסמנים את הדור החדש של הפרשנים – מעודכנים, מהירים, מפציצי סטטיסטיקות רלוונטיות וכאלה שמסוגלים להעשיר את הצופה הממוצע באינפורמציה שהוא לא ידע קודם. נכון, הם לא יספרו לנו ש"החלוץ היה צריך להוריד יותר את הגוף", אבל נדמה לי שאחרי שנים ארוכות של "נוימניזם", כבר למדנו את הקטע הזה.
4. באולפן שיש בו שלושה פרשנים דעתניים כמו לוינטל, כהן ואיוניר יש חשש לדברנות-יתר והצפה בפרטים. ייאמר לזכותם שהם מצליחים לתמרן היטב ולא להפוך לטרחנים מעייפים. והערה בקטנה: אם רק לוינטל יצליח להימנע מהנטייה שלו להציץ תוך כדי דיבור לכיוון המסך בצד כאילו הוא מחפש שם אישור להערותיו, השלישייה הזו תוכל לרוץ חזק בחוד.
5. לפעמים אני מדמיין את הבמאי הצרפתי מתפלל לאיזה תיקול אגרסיבי שיעצור את המשחק לדקה או שתיים – זה הסיכוי היחיד שלו להשוויץ בשלל קלוז-אפים מרהיבים מעשרות המצלמות שמפוזרות באצטדיון. לפי הדיווחים המשחקים ביורו מכוסים עם בסיס של 45 מצלמות - כולל מצלמת הרחף על כבלים שתלויה על גג האצטדיון ומספקת שוטים מופלאים בתנועה - כשבחלק מהמשחקים זה עולה ל-65.
הסטנדרט הזה מספק אפשרות כמעט בלתי נגמרת של זוויות והילוכים חוזרים בסלואו-מושן. הבעיה היא שהאירופאים המופרעים האלה משחקים בקצב מדהים, כמעט ואין עצירות (שימו לב שהכדור כמעט ולא יוצא לאאוט, וגם אז המשחק מחודש במהירות) והאפשרויות של במאי המצלמות לחתוך לקלוז אפים מצטמצמות. הפינוק הפרטי שלי: הקליפים בסיום כל משדר בהם העורך מפציץ עם כל הצילומים המרהיבים שהצטברו אצלו במשך 90 הדקות.
6. לערוץ הספורט אין זכויות שידור של היורו, אבל יש אולפנים פנויים וחיבה אובססיבית להתעסקות עצמית. הסיטואציה הבעייתית הזו היא הקרקע עליה צומחת תוכנית כמו "העולם כולו נגדנו". מי שבמקרה נתקל בתוכנית הראשונה בהגשת אורי גוטליב וטליה סלנט עדיין מתקשה להתמודד עם המבוכה לנוכח החלטורה המחופפת ומפגן הבדיחות הנחותות שהוגשו בסרבול נוראי. ראשי הערוץ, שפעם היה תו תקן לאיכות ולאהבת ספורט, יודעים בעצמם שאת המפגע הטלוויזיוני הזה אסור היה להביא לשידור.
לפנייה לכתב/ת 
