"מוצאים את דורי": פיקסאר מצאו אוצר בים
יש חשש מובנה בעשיית סרט המשך, אפילו בפיקסאר. כזהו "מוצאים את דורי", שיוצא 13 שנה אחרי "מוצאים את נמו", אך אינו נופל ממנו. יצירת האנימציה המרהיבה צוללת שוב אל מעמקי הים, וגם אל נפש הדג והאדם. בדרך מצליח הצוות להתחמק ממלכודות עלילתיות דביקות ופשוט זורם בכיף
הפיכת סרטי אנימציה לסדרות לא מבטיחה, בדרך כלל, שמירה על רף האיכות - גם כשמדובר על סרטי פיקסאר. אומנם סדרת הדגל "צעצוע של סיפור" רק השתפרה מפרק לפרק, אבל "מפלצות בע"מ" (2001) זכתה להמשך הבינוני "בית ספר למפלצות" (2013), ו"מכוניות" (2006) ל "מכוניות 2" (2011) שנדמה כי כל תכליתו הייתה להיות מסחטת מרצ'נדייזינג המכוונת לצופים הצעירים.
כעת מגיע ההמשך ל"מוצאים את נמו" (2003), אחד האהובים והמצליחים בסרטי פיקסאר. הסיפור המקורי הציג דג שושנון (Clownfish), שמאבד את בנו ויוצא למסע חיפוש אחריו. "נמו" עסק בתכנים רגשיים לא טריוויאליים - חרדות הוריות לגורל הילדים מול הדחף להגנת יתר. בה בעת הוא גם היה פריצת דרך טכנולוגית ואסתטית בהצגת מורכבותה וצבעוניותה של סביבה ימית באנימציית מחשב. האם הניסיון ליצור המשך הוא אכזבה ידועה מראש?
ואם ניתן עוד רגע לחששות לדבר, נוכל להיזכר גם באיכות הלא יציבה של פיקסאר. לאחר 15 שנים של רצף כמעט מושלם, החל מתחילת העשור האולפן פועל במתכונת של סרט טוב/סרט בינוני. "צעצוע של סיפור" האפי, ולאחריו "מכוניות 2" הממוסחר, "אמיצה" הפמיניסטי ו"בית ספר למפלצות" מבוסס השטיקים, "הקול בראש" השאפתני והמתוחכם ו"הדינוזאור הטוב" - הסרט הפחות מוצלח ומצליח בתולדות האולפן. אז מה נקבל ב"מוצאים את דורי" ("Finding Dory")?
ראשית, יש לזכור כי בראש הצוות היצירתי של הסרט עומד אנדרו סטנטון, אחד הכישרונות הבולטים של פיקסאר. הוא לא רק ביים וכתב את "מוצאים את נמו", אלא גם את "וול-E", בוודאי אחד הסרטים הנועזים והנהדרים של האולפן. לאחר ניסיון מאכזב בבימוי לייב-אקשן עם "ג'ון קרטר" מ-2012, סטנטון חוזר לכור מחצבתו. ואכן, "מוצאים את דורי" הוא המשך ראוי ביותר, שופע רגש, הומור, אקשן ואנימציה נפלאה.
כפי שמעיד השם, במרכזו עומדת הדמות שליוותה את מרלין האב (אלברט ברוקס) בחיפוש אחר בנו נמו (היידן רולנס). דורי (אלן דג'נרס) היא דגה הסובלת מבעיה חריפה של זיכרון לטווח קצר. מנגד יש לה תמימות אופטימית ונמרצת המפצה על מגבלות אלו, ויכולת לדחוף קדימה, בדרכה המוזרה, את החיפוש אחר נמו.
"מוצאים את דורי" מתמקד בסיפור האישי שלה, כמי שאיבדה את שני הוריה ג'ני וצ'ארלי (דיאן קיטון ויוג'ין לוי) ושכחה את הדרך חזרה אליהם. עצם הניסיון של דורי לחצות את האוקיאנוס ("נמו" התרחש ליד חופי אוסטרליה) בניסיון להגיע למקום בו הם נמצאים - מפרץ מורו בקליפורניה, הוא בגדר אבסורד. לא פחות מניסיונו של ליאונרד, גיבור סרטו של כריסטופר נולאן "ממנטו" (2000), ומי שסובל מבעיית זיכרון דומה, לחפש ולנקום בגבר שרצח את אשתו.
המסע מתחיל שנה לאחר אירועי הסרט הקודם. דורי חיה עם מרלין ונמו עד שהבזקי זיכרון נשכח דוחפים אותה למסע. מרבית הסרט לא מתרחשת בים הפתוח אלא במכון לחקר תת ימי, הכולל בתוכו גם אקווריומים ענקיים שבהם מוצגות חיות הים לקהל הרחב. כלומר, במידה משמעותית הרבה יותר מהסרט הקודם, "דורי" מתנהל באינטראקציה עם עולם האנושי - סביבת המחייה הטכנולוגיות של עולם זה, ובמידה יוצאת דופן לסרט שגיבוריו הם חיות ים, גם בדרכים וכבישים.
כמו בסרט הקודם, המסע אליו יוצאת דורי לבדה, והניסיון של מרלין ונמו החוששים לגורלה, מזמן מפגש עם שלל דמויות משעשעות. תמנון אדום בשם האנק (אד או'ניל) שאותו פוגשת דורי במכון המחקר, איבד את אחת מזרועותיו, וכעת מעדיף את הסביבה המוגנת של אקווריום על פני החזרה לים. דמות שנטיותיה הפוכות לאלו של דורי, מי שחרף מגבלותיה לא מוותרת. יכולות ההסוואה של התמנון המאפשרות לו לשנות את צבעו וגודלו מנוצלות באופן מוצלח ביותר בסרט.
השילוב המופיע בדמותם של האנק ודורי, בין מגבלה פיזית ולעיתים אף נפשית (אפשר, אפילו לדבר במונחים אנושיים על "נכות") ומנגד היכולת להתגבר עליה מהווה נושא מרכזי בסרט, לא פחות משאלות ההורות והדאגה המופרזת שהיו בסרט הקודם. כך גם בדמותה של דסטני (קייטלין אולסון) דגת כריש קצרת רואי, וביילי (טיי בורל) לוויתן בלוגה שהסונאר שלו נפגע. בתסריט חכם, ללא דחיפה אגרסיבית של מסרים, הסרט מציג רעיונות מקוריים ובעלי ערך רב, ולא רק לקהל הילדים.
הניסיון לשלב את חיות הים בתוך העולם האנושי מחייב התגברות על המכשלות של חוסר ההתאמה המוחלט של יצורים אלו להישרדות ביבשה. הניסיון לייצר חיבור זה עלול להיתפס כחנפני ומטופש, שבירת החוקים של הדמויות מהסרט הקודם לטובת ריגושים שבלוניים של מרדפים מטורפים. לא ניתן לפסול לחלוטין ביקורת זו, אך יש לומר כי הדרך היצירתית להפליא בה סטנטון וצוותו מצליחים להשתמש ביכולות היבשתיות המוגבלות של יצורי הים בתוך הסביבה האנושית, מכילה כמות יוצאת דופן של הברקות קומיות, ומובילה, בחלקו האחרון של הסרט, לסצנת המרדף המורכבת והמשוגעת ביותר בתולדות האולפן. הסיפוק שהסרט מעניק מתקיים בכל החזיתות.
וכמו תמיד בביקורת על סרטי פיקסאר שווה להקדיש כמה מילים לסרט הקצר המקדים את הקרנת הפיצ'ר. "פייפר", שבוים על ידי אלן
ברילארו ומציג אנימציה פוטו-ריאליסטית מרהיבה, עוסק בגוזל של ציפור חופית שאמו מנסה ללמד אותו להגיע לקו החוף על מנת לזלול צדפות טעימות. לשם כך הוא צריך להתגבר על הפחד שלו מפני גלי הים. סרט המהדהד את הנושאים שעולים גם בפיצ'ר, אבל בגישה סגנונית ורגשית שונה, וככל הנראה הסרט הקצר הטוב ביותר של פיקסאר מאז יצירת המופת "יום ולילה" (2010).
"מוצאים את דורי" - ארצות הברית: במאי: אנדרו סטנטון. שחקנים ראשיים: אלן דג'נרס, אלברט ברוקס, אד או'ניל, היידן רולנס, דיאן קיטון, קייטלין אולסן ואידריס אלבה. אורך הסרט: 105 דקות.
