מעשה ברן זהבי ויוסי בן-חיון
עמיר פלג התיישב לראות משחק ברובע היהודי בפריז על מנת פלאפל ושמע כמה הליגה שלנו מעניינת את המקומיים ולמה עדיף שישראל לא עלתה ליורו
ברור, כבר בבוקר עברתי שם כדי לוודא שיש מסך גדול, ומצאתי אותו במסעדת L'AS DU FALLAFEL - שזה אפילו יותר ממלך הפלאפל. ממש ממול יש עוד מזללה של שווארמה ופלאפל MI VA MI (נסו לתרגם לבד) ושם נכתב שזה "הפלאפל הכי טוב ברחוב". שני המוכרים לא מדברים מילה בעברית, אבל התפריט כן, ומעל בר הסלטים ניצבה בגאון מנורת זהב בת שבעה קנים. רק פרוכת מקטיפה אדומה חסרה לי על המתקן של השווארמה.
לפתע נכנסו לסמטה שלושה חיילים חמושים במקלעים ומחסניות בהכנס, להפגין נוכחות. הם נראו קשוחים אם כי הייתה להם הרבה פחות תשוקה בעיניים מאשר לצנחנים שכבשו את הכותל. על המדרכה ממול עמד שליח ציבור מאחורי שולחן בית ספר שעליו ערכת תפילין. למרות שהציע הנחה, לא היו קונים.
אתמול בבוקר, אגב, נערך בבית הכנסת הגדול בפריז טקס בת-מצווה של אחת מבנות הקהילה. אורח הכבוד היה יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי, שאפילו עלה לבמה, דיבר אל כלת השמחה בגובה העיניים והעניק לה תעודה למזכרת.
אבל נחזור לרביעי בערב. התנועה ברובע היהודי הייתה דלילה למדי, חוץ מהאס של הפלאפל, שהיה מלא לחלוטין. על המסך שודר המשחק מהיורו, אלא שחוץ ממני אף אחד לא הרים ראש. סביר להניח שהמצב לא היה שונה אילו במקום איטליה נגד אירלנד, היו מעבירים בשידור חי את חידון התנ"ך העולמי. הקשר ליהדות כאן מתמצה בפלאפל.
בשולחן הצמוד אליי ישבו שני צעירים, אכלו מנה בפיתה ודיברו צרפתית, כמובן. "תגיד, מקור של הפלאפל בישראל?" שאל אחד מהם את חברו. "נדמה לי שכן", ענה זה שישב ממול, ואולי בגלל שעברנו את פרעה, חשתי צורך להתערב בשיחה ולהשיב למצרים את הכבוד המגיע להם. בסיום המשחק, כשהאירים חגגו, המלצר היחיד שדיבר "קה-צת" עברית הפגיש אותי עם מנהל המקום.
קוראים לו יום טוב פרץ, בן 45, הגיע עם הוריו לפריז כשהיה בן 8. "התיירים האמריקאים והיפנים, אלה שבאו הכי הרבה לצרפת, כמעט כבר לא מגיעים", הוא התלונן. "אמרנו שאולי היורו קצת יציל את המצב, אבל אתה רואה, הרחוב ריק. פעם היו פה 5,000 כל ערב, הייתה פרנסה לכולם. גם המצב הכלכלי בצרפת על הפנים. שביתות, הפגנות, על הפנים".
אתה מרגיש בטוח?
"יש פה עכשיו הרבה שוטרים, אבל לא בטוח. תחושה שבכל רגע יכול לקרות משהו".
יש מצב שתחזור לארץ?
"לא עכשיו. רק אם לא תהיה ברירה".
גם אצלנו לא הכי בטוח.
"אבל זה אצלך בבית. פה הם לא מאורגנים. אתה לא יכול לקחת נשק עליך. בארץ אם יבוא מישהו, הוא יכול לפגוע באחד, שניים, אולי חמישה אנשים. פה יכולים להרוג מאתיים עד שהם יתעוררו. הטרוריסטים עברו מרחוב לרחוב, מרובע 8 לרובע 10, לבטקלאן שלא רחוק מכאן. בארץ היו הורגים את הבנאדם על המקום".
אז היורו בכלל לא מורגש פה.
"שום דבר. בטח לא יחסית למה שהיה פעם. במונדיאל 1998 אי-אפשר היה לזוז פה ברחוב".
לפחות הכדורים של הפלאפל מביאים קהל. ברחוב ליד אני נכנס ל"פיצה כשר". על קיר ממול משגיח דיוקנו של הרבי מלובביץ' על התפריט, וטלוויזיה 20 אינץ' בשחור-לבן מציגה קליפים של מלך
המשיח. "מה שאני אוהב בפוטבול זה המתח, מי שינצח", אומר לי אריה, שגדל בצרפת ומנהל את העסק שפתח הסבא שלו, יליד רומניה.
הולך למשחקים?
"אם הייתי בארץ הייתי עושה את זה. אבל פה ללכת לאצטדיון עם כיפה וזה, אנשים יסתכלו עליך".
עד כדי כך?
"כן, אבל ספורט זה ספורט, הוא מאחד את כולם. אם דיברת בעד צרפת אז אתה בעד צרפת, ולא משנה אם אתה יהודי או לא. חברים שלי הולכים למשחקים".
עם הכיפה?
"לא, את הכיפה מורידים. פעם לא הייתה בעיה אבל בגלל הפיגועים מסתירים את זה יותר".
אם נבחרת ישראל הייתה ביורו, בטח היו באים אליך הרבה אנשים.
"לדעתי יותר טוב שלא עלו, כי אז הייתה פה יותר אנטישמיות".
משחקים של נבחרת צרפת אתה רואה?
"ראיתי עם סבא שלי את המשחק נגד רומניה".
את הכדורגל בישראל אתה מכיר?
"רואה באינטרנט. מכיר את רן זהבי. היום הוא בסין".
איזו קבוצה אתה אוהב?
"מכבי תל-אביב הכי חזקים".
אבל באר-שבע לקחו אליפות.
"אה כן? בן חיון היה פעם חזק".
בניון.
"אה, גם בעברית אומרים בן-עיון? הוא עדיין משחק?"
בחצות, באחת הסמטאות הצרות של הרובע, ניגש אליי יהודי כבן 40 בעל חזות משיחית. כולו בשחור, כולל מגבעת, גלימה וזקן. "רוצה לעשות קידוש לבנה?" הוא שאל במבטא צרפתי. "למה, אתה מחפש מניין?", שאלתי. "לא, אני מחפש את הלבנה", הוא ענה. הבטתי למעלה ובאמת לא היה זכר לירח. אבל לפחות ביורו יצאו כמה כוכבים.
לפנייה לכתב/ת 
