הפרישה הבריטית כמשל למרוץ לבית הלבן: הזיוף שנקרא טראמפ
אם הבריטים היו אמריקנים, הם היו הולכים בעקבותיו של הסוציאליסט ברני סנדרס. טראמפ היה במקרה (או שלא) בסקוטלנד בעת היוודע התוצאות של משאל העם הבריטי והוכיח כי העטרה היחידה שהוא מעוניין להחזיר היא לארנקו
מה שהוביל את הבריטים בהצבעה על הפרישה מהאיחוד האירופי זה לא רק הפחד משיטפון של מהגרים. זה בעיקר ומעל הכול הבעת מחאה וזעם על השיטה, על הקפיטליזם החזירי שהותיר אותם מאחור. היה זה רצון לטלטל את הקיים כדי להביא לשינוי. אם הם היו אמריקנים הם היו מצביעים עבור ברני סנדרס, שהמהפכה שהוא הציע הולמת את תחושת המיאוס שלהם באופן מדויק.
לא נכון לראות במהלך הבריטי חיזוק לעמדותיו של המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ אלא להיפך. טראמפ הוא קריקטורה של מהפכה, והניסיון שלו עצמו להציג עצמו כמהפכן הופך את הקמפיין שלו לנלעג פי כמה.
טראמפ הוא בשר מבשרה של השיטה הקפיטליסטית. בזכותה הוא עצמו צמח, התעשר והפך להיות חלק מהממסד האטום. דוגמה מוחשית לאטימות: באופן מקרי לגמרי היה טראמפ בסקוטלנד כשהגיעו תוצאות ההצבעה במשאל העם ההיסטורי. הוא הגיע לאתר הגולף החדש שרכש כדי לגזור את הסרט ולקדם את עסקיו הפרטיים בעודו מתמודד לנשיאות. במסיבת עיתונאים, שנראתה כמו אירוע ביזארי וחומר גלם לפרודיה, הוא התנהל בזחיחות ומה שהיה לו לומר בעיקר היה זה: "אם בעקבות המשאל יאבד המטבע הבריטי (פאונד) מערכו, זה דווקא טוב לעסק שלי. יותר אנשים יבואו לשחק גולף".
תומכי הפרישה מהאיחוד האירופי מאסו בתקווה החלולה שהבטיחו להם קברניטי האיחוד האירופי. בני מעמד הביניים, העמלים הנושאים בעול ולא גומרים את החודש, הסטודנטים שלא יכולים לנשום כי המחנק הוא בלתי נסבל, וההורים שלהם שהאמינו בחלום האיחוד ופגשו בשברו, החליטו להכות בזעם בממסד. גם אם הם לא בטוחים שיהיה להם טוב יותר אחרי הפרישה, הם מוכנים למצב שבו יהיה רע בינתיים ואחר כך אולי יבוא הטוב. קודם כול הם רצו להשמיע קול גדול ועצבני. לפרק את מה שבעיניהם הוא העולם הישן: אירופה המתנהלת מתוך טרקלינים נוצצים של בנייני האיחוד, בתקציבי ענק, ושהמנגנון כולו במקום לשרת את האזרח הפך מול עיניו למפלצת.
מוציא שם רע לזיוף
הזעם והתסכול של הבריטים דומה מאוד לזה של האמריקנים בימים אלו של בחירות לנשיאות. הדמיון הוא לא מושלם: מדובר בתרבויות אחרות, בסולם ערכים אחר, אבל יש קו מחבר והוא מוביל לברני סנדרס. הסנאטור מוורמונט, שנכנס למרוץ כפוליטיקאי די אלמוני בן 75 ומגדיר עצמו סוציאליסט, הצליח להבעיר אש גדולה של מרד בממסד: עשרות אלפים הלכו אחריו מוכי סנוורים כי הוא אמר בקול רם מה שהם חושבים בחרישיות כבר שנים רבות: הממסד השבע, המנוכר, לא סופר אותם ממטר.
בין הפוליטיקה האמריקנית הישנה לבין ההון החדש, בבועת "וול סטריט", יד רוחצת יד, יד אחת משלמת ליד המושטת וגובה את התמורה: בעל המאה מבקש מבעל הדעה לתת הרצאה למשל, מתגמל בכסף רב ואחר כך ממשיך לשמור על קשר כי בעל הדעה הוא גם בעל התפקיד. וזאת רק דוגמה לחיבור השטני בין בעלי הכסף לאנשי השררה.
רק אחוז אחד מהאוכלוסייה נהנה מהנתח, מתעשר, מרחף בצמרות החיים הטובים, מתחכך ביוקרה ומבסס את מעמדו בזכות הקשרים שנשזרים בשם האינטרסים. וברני סנדרס הפך לפה עבור 99 אחוז: הנאנקים, המשכילים שלא רואים שכר בעמלם, בני מעמד הביניים, הצעירים, הסטודנטים. אם רוח חדשה החלה לנשב מאזורי הפריפריה של בריטניה, ותייצר משב רענן שירחף מעל פני העולם, זה לא יחזק את מעמדו של טראמפ במרוץ לנשיאות כפי שקל לחשוב: טראמפ הוא לא קול המהפכה, הוא הזיוף שלה.
טראמפ בנה את כוחו עד כה על גלים של שנאה ועל היכולת שלו לדבר בשפת הבריונות. הוא העליב את כל מי שלא דומה לו: הומוסקסואלים, מוסלמים, מקסיקנים ונשים. חמתו בערה כשהוא דיבר עליהם והמונים הלכו שבי אחרי הקסם האפל שלו: עובדה שהוא הפך למועמד הרפובליקנים לנשיאות. הוא הבטיח לשבור את השיטה ולתת לאמריקה סוג של פוליטיקה חדשה. מה שהוא מנסה לעשות לא דומה למה שעשו הבריטים, והוא גם לא יכול לעשות את זה כי הוא עצמו שייך לשיטה הישנה: עד כה הוא היה מהצד של בעלי ההון, צבר ממון ועוצמה כלכלית, ועכשיו הוא חצה את הקו ועבר לצד הפוליטי.
דונלד טראמפ הוא גם החטא של השיטה וגם עונשה. ועל כן, אם באירופה החלו ניצנים של מאבק אחר, ואם אכן תהיה זו תנועה שתרחיב את רצונה לשבור את השיטה - זה לא יסייע פוליטית לטראמפ. האווירה הזו לא תסייע לו לסלול את דרכו לבית הלבן, כי עם כל רצונו להציג דגם חדש של מרוץ, הוא לא המהפכה, הוא הזיוף שלה ועל כן מוציא לה שם רע.
לפנייה לכתב/ת 
