מסיבת כירבולים ותובנות לגבי ההוא שברח
שלחנו את מאיה להתנסות בטרנד החדש: "מסיבת כירבולים" - אירוע חברתי וא-מיני שמטרתו לחוות מגע ללא מין. בין משחקי מסאג' ושולחן אוכל שמהווה אזור רגיעה בטוח, היא גם למדה דבר או שניים על סקס, מיניות ורצון חופשי
"אני אדבר איתך אחר כך", אני אומרת לחברה מהצד השני של הקו. "אני בדרך למסיבה".
"מגניב! איזו מסיבה?", היא שואלת בציפייה.
"מסיבת כירבולים".
שקט.
היא עומדת לומר משהו, ושוב שקט.
"אני אספר לך אחר כך", אני מכריזה ומנתקת.
"מסיבת כירבולים (cuddle party), היא אירוע חברתי שמטרתו לחוות מגע לא מיני, בתוך מרחב מוגן עם גבולות", כך מסבירה לי אבישג מאיה, יוזמת הסצנה כאן בארץ. "מגע לא מיני" אני חוזרת על המושג בראש, טועמת אותו על הלשון. הוא מרגיש כמו משחת שיניים. האם ייתכן מגע א-מיני מהזן המכרבל בין שני המינים?! אולי זה מצליח להם בצפון אמריקה, שם אבישג פגשה את התופעה לראשונה, אבל כאן, במזרח התיכון הבוער וחרמן החלציים, מגע א-מיני?! את זה אני חייבת לבדוק!
בדרך למסיבה הספקות עולים לי לוושט כמו צרבת. למה אני צריכה את זה? אין מספיק דרכים להכיר גברים? לחוות דברים חדשים? ומיד קולה של אבישג מהדהד לי "זה א-מיני. המטרה היא רק להתכרבל וליהנות ממגע". הרעיון חדש, מרענן אך גם מלחיץ. מוחי הקודח מדמיין אורגיה המונית ומוטרפת, ואני ממש עוצרת את עצמי מלעשות אחורה פנה ולוותר על כל העניין, אך מאחר ואני לא אחת שנוטשת את ספינת האתגרים באמצע, אני נכנסת כמו גדולה פנימה.
אנשים שרועים בניחותא על מזרונים. הם רגועים וחייכניים, ובכלל, נראה שבאתי לשיעור יוגה. אבישג כבר סיפרה לי ששולחן האוכל מוגדר כ-free zone, שטח מפורז שאליו אפשר לברוח בכל רגע נתון. ואכן, אני נחפזת אל מקלט הקלוריות ומוסיפה לערימה את הסלט בולגרית-סומק שהכנתי. אני מעמיסה ותוקעת לסירוגין מכל הבא ליד, והאוכל מרגיע לי את הבטן והחרדות.
אוי, לא. מתחילים!
אנחנו יושבים במעגל ואבישג פותחת עם החוקים: "החוק הראשון מאוד ברור - א-מיניות. אין מגע באיברי מין, אין מגע בעל אופי מיני ובאחריותנו לשים לב למקומות שמעוררים אותנו ולא להיסחף אליהם. מין זה דבר נפלא, אבל אל לנו להתייחס אליו כאל יצר בלתי נשלט", היא מדגישה בפתיחת דבריה. כן, אנחנו עוד נראה לגבי זה, אני אומרת לעצמי בחשדנות.
ההסבר ממשיך ואופי המשתתפים מסווג לפי כלב, חתול וציפור. הכלבים אוהבים מגע, החתולים צריכים יותר גבולות והציפורים לא משתתפות. אני חתול, בהחלט חתול. מה גם שהגעתי במצב רוח אפרורי עקב אירוע אי זוגי שהסתיים בכישלון. מאיה, להתרכז, אני נוזפת בעצמי. שלא תעשי פדיחות. החוק השני הוא שמבקשים רשות לגעת. אם לא אמרת כן, זה לא. אם יש ספק, זה לא. עושים רק מה שנעים, ומילת המפתח היא תקשורת, וכמובן שתמיד אפשר לסגת חזרה לשולחן האוכל.
החוקים האלה מוצאים חן בעיניי. צריך לכתוב אותם על שלט גדול ולתלות בכניסה לכל דייט. זה היה מונע הרבה סיבוכים. עכשיו באמת מתחילים. אנחנו מסתובבים בחדר ועושים תרגילי שחרור ותנועה, והתרגיל השני הוא תרגיל ברביעיות.
אנחנו שני חתולים ושני כלבים - כמה ראוי. שתי בנות ושני בנים - כמה צפוי. כל אחד בתורו מבהיר איך הוא רוצה שייגעו בו. הרוב המוחלט מבקשים מסאז', גם אני. מי שלא חווה חצי-תריסר ידיים שכל מטרתן לענג אותך (לא במובן במיני!), לא חווה הנאה מעולם. קיצי בקרקפת, נעים בגבות. אני בגן עדן!
אחת מהידיים זולגת לזרוע שלי והגוף נדרך. זה לא נעים לי. דקה שלמה עוברת עד שאני מעזה לבקש מהיד לעלות בחזרה אל הצוואר שלי. דקה שלמה של סרטים ואי נעימות, בגלל יד שאני לא מכירה בכלל. כמה קשה לומר "לא". וואו, תובנה קשוחה על החיים שלי, ובמיוחד על העולם המיני שלי. אני פתאום מבינה כמה הכל רק לכאורה ברור: הזמנה לעלות לדירה זו הזמנה לאקט מיני. התפשטות היא הכנה לסקס, סקס=חדירה. מדובר בהנחות יסוד צרות שכולנו מוצאים את עצמנו בני ערובה שלהן. ואז לא נעים להגיד, לבקש, להפסיק, להרגיש, לא להרגיש, לרצות. ולמה לא שואלים?
מתי בפעם האחרונה גבר שאל אותי: האם תרצי שאחדור אלייך, גברתי? האם זה יהיה לך נעים? במקום להניח שזה מה שמעיף אותי באוויר. למה אני צריכה להיות במצב בלימה, במקום להיות זו שמבקשת. מתי קרה ש"למה לא?" הפך ל"כן!". למה אין סימני שאלה ורק נקודות, ואין אפילו פסיק, אוויר לנשימה, או מילים שיעזרו להפיג את העמימות עם סימן קריאה!
מתי בפעם האחרונה הסברתי בצורה ברורה איך אני רוצה שייגעו בי? מה עושה לי את זה, מה נעים ומה חוצה את הגבולות שלי, במקום לשתוק ולאכול סרטים, או להניח שזה "אמור" להיות ברור. למה הנוחות שלי תלויה על חוט השערה שלו ולא שלי? למה אני מחכה שישאלו אותי במקום פשוט להגיד. הו, כמה קליפות מכסות את הפרי המיני.
להפתעתי, המרחב הזה באמת א-מיני. אבל הנה אני לומדת ממנו כל כך הרבה על מיניות. איזה כיף שבאתי לסדנה, התרגיל הבא כבר יהיה קטן עליי. עכשיו אנחנו מתבקשים לדמות את עצמינו נהפכים לזחלים עיוורים, להיכנס לאמצע החדר ו... מה הם עושים? מתכרבלים? מתגפפים? מתחבקים? מיד מתחילה אורגיה א-מינית של כירבולים וליטופים. ובכן, זה ממש לא קטן עליי. אני ציפור ונודדת אל פינת החדר, עם צלחת עמוסה שהכנתי לעצמי. פירות העונה, איזו הקלה! אני נבוכה ביותר בחברת הזחלים העיוורים. וכאן, מהאזור המפורז, אני מתבוננת על החיים שלי ממעוף הציפור וזה משחרר וגם מטריד.
בינתיים, מתגודדות סביבי ציפורים נוספות, ואחת מהן מציעה לי לעשות איתה כפיות. "את יכולה להיות כפית קטנה או גדולה, מה שתבחרי", היא אומרת לי. אני נזכרת ב"זה" הנוכחי. למה לא אמרתי לו מה אני צריכה, למה לא שיתפתי אותו בציפיות שלי? פשוט זרקתי את הלב שלי על השולחן ופרסתי אותו כמו אבטיח. הנחתי שהוא מבין מה אני מרגישה, ובעצם אפילו לא עשינו שיחת סיכום, בקרת נזקים מסכנה.
אין לי מושג מה הוא מרגיש, ולמה הוא שם אותי בחנייה במקום לעוף עליי. למה כל כך קשה לנו לתקשר? אני תוקעת עוד ריבוע של מנגו לתוך הפה ובולעת אותו שלם. הבטן שלי מפוצצת, אוגרת מזון ורגשות של כל השבוע האחרון.
כבר קרוב לחצות וסוף הערב מגיע. אני כפית, ספונה בזרועותיה של הציפור השנייה. אני מרימה את הראש, השיער שלי דבוק לפנים והדמעות עדיין לא התייבשו. לא ציפיתי למרר בבכי במסיבת כירבולים, בטח לא בכי שרועד כמו קלאץ' ונראה כמו דלקת עיניים. זה בהחלט הדבר הכי משונה שחוויתי.
אני חוזרת הביתה ברגל, מתעקשת להוריד את האוכל ואת התחושות הכבדות. משהו עדיין מציק לי. אני מוציאה את הסמארטפון וכותבת ל"זה" הנוכחי. "חשוב לי להבין", אני כותבת לו, נלחמת בעובדה שפעם חשבתי שהודעה כזו מעידה על חולשה, ועכשיו אני יודעת שזה לא נכון. "לא הרגשת אליי משהו מעבר ל...?".
התשובה שלו לא תשנה את התוצאה. אבל היא תשנה משהו אצלי, היא תהפוך את האפלה לבהירות. עוד קצת מאמץ, אני אומרת לעצמי בעודי מחכה לתגובה שלו. אני נתקפת דחף לברוח לשולחן האוכל הבטוח ולתקוע עוגת גבינה. אוכל תמיד מרגיע את הבטן ואת החרדות.
לפנייה לכתב/ת 
