"כשהתגרשתי ידעתי שבתי לא תגור איתי"
ועדת השרים לחקיקה אישרה את החוק לביטול חזקת הגיל הרך, ואורנית קידר שהתגרשה לפני שנתיים קיבלה את הבשורה ברגשות מעורבים. "כשאמרתי לבתי הצעירה שאנחנו מתגרשים היא הודיעה לי שתגור עם אבא שלה כדי שלא יישאר לבד. היא כעסה עלי ולא הסכימה להיפגש איתי במשך תקופה ארוכה"
ידעתי מראש שאם ניפרד לא בטוח ששתי הבנות שלי יהיו איתי. איך ידעתי? שנה קודם לכם הייתה לי שיחה עם אילי בנושא, סוג של הכנת השטח. שאלתי אותה - "אם אמא ואבא ייפרדו תגורי חצי מהזמן איתי וחצי עם אבא". ללא היסוס היא ענתה שהיא תגור עם אבא כל הזמן, כי אם ניפרד הוא יהיה לבד. המשפט הזה ריסק אותי.
איך אני, זאת שרצתה כל כך את הילדות האלה יכולה לגרום לסיטואציה כזאת? השאלות הציפו אותי. האם האחריות שלי כלפי בנותיי מחייבת אותי להישאר בזוגיות הזו? האם אני יכולה להתחיל חיים חדשים עם כל הקשיים? איזה שיעור אני אמורה ללמוד פה? מה אני צריכה להגיד לבנות שלי?
עם הבכורה השאלה הייתה מיותרת. למרות שהצגתי אותה בפניה, התשובה הייתה ברורה. היא באה איתי. שיתפתי אותה בהחלטה שלנו למשמורת משותפת, הסברתי לה שהשבוע יתחלק לשניים. חצי שבוע פה, חצי שבוע שם.
לקח לי זמן ובסוף קיבלתי החלטה. מצאתי דירה, חתמתי חוזה וחלמתי על משמורת משותפת. שתיהן איתי חצי שבוע וחצי שבוע איתו, סופ"ש כן סופ"ש לא, אך חלומות כמו חלומות מתפוגגים כשאת פוקחת עיניים. התחלתי לארוז את חפצי, את חפציה של בכורתי שהייתה אז בת 15 מיינתי וסידרתי, את החדר שלה השארתי מסודר ונקי, חפצים ובגדים בארון בבית של אבא. הקטנה (שהייתה בת 12.5) לא נתנה שאארוז שום דבר שלה, הרי היא הצהירה שהיא נשארת אצל אבא.
אולי יעניין אותך גם:
- לגדל ילד שלא ירצה לתקן את עצמו
- הרגע שאפשר לתת לילדים להסתדר לבד
"לא רוצה לגרום לבנותיי סבל מיותר"
משום שהמצב הכלכלי של שנינו לא היה זוהר, החלטתי שאני לא תובעת מזונות על הגדולה. סיכמנו שכל ההוצאות של הגדולה עליי ושל הקטנה עליו. זכיתי בהמון ביקורות בסגנון - איך את מוותרת? למה את לא מתעקשת? התשובה הפשוטה והכנה היא, אני לא מעוניינת במלחמות מיותרות. אני רוצה לבנות חיים חדשים לי ולבנות שלי, וגם לו מגיע. אני רוצה שלכולנו יהיה טוב. לא היה לי טוב, ועשיתי מעשה אבל מתוך הרצון הזה שלי יהיה טוב אני לא רוצה לגרום לו או לבנותיי סבל מיותר.
רציתי ללמד את הבנות שלי לא לפחד, לא לפחד מהלא נודע. ללמד אותן להיות עצמאיות, חזקות וטובות. עברתי לדירה החדשה. יום המעבר היה יום טעון רגשית. קרסתי. בבוקר קמתי והדמעות התחילו. הידיעה שהבת שלי שאני כך אוהבת לא איתי. היא כל כך כעסה עליי. תקופה ארוכה היא סירבה להיפגש איתי, לא ענתה לטלפון. הגדולה כעסה עליה. הרגשתי נורא. המהלך הזה נועד לתת לבנות ולי תחושה חדשה של בטחון, ערך עצמי, חשיבות עצמית, ובמקום יצרתי קרע בין הבנות וביני.
הרגשתי זוועה, כאילו הותרתי שם מאחור חלק ממני, את אחד החלקים החשובים ביותר והמשמעותיים ביותר ממני. הבנתי שהקטנה שלי פגועה. היא כל כך כעסה עליי, שהיא סירבה להיות איתי בקשר.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אומרים שהזמן הוא התרופה הכי טובה. התעקשתי. התקשרתי, שלחתי הודעות, בכיתי, ובכיתי המון וניסיתי בכל כוחי למצוא דרך להשיבה אליי. אין ספק שזה לא היה קל, ואיפלו היו ימים שזה היה קשה מנשוא. שאלתי את עצמי לא פעם האם המחיר אינו כבד מדי. תהיתי ביני לבין עצמי מה המהלך הבא.
כעת נראה שזה מתאפס, יש לנו עדיין דרך ארוכה לעשות, ואני יודעת שכל עוד הן איתי בצורה כזו או אחרת הכול יהיה בסדר. אני אמא של שתיהן, מגיעה לאסיפות הורים, לוקחת אותן איתי לסופר לערוך קניות. הקטנה יודעת שהדלת פתוחה ושהיא יכולה להשתמש במפתח שלה מתי שהיא רוצה. כאמור, יש יתרונות וחסרונות לכל דבר. להגיד שאני לא רוצה יותר? רוצה מאוד אבל כרגע אני משתדלת ליהנות מהקצת הזה שיש לי.
כאישה ואם קשה לי לומר בפה מלא כי החוק לביטול חזקת הגיל הרך מבורך, יחד אם זאת אם אני מתבוננת מהצד, מנטרלת את עצמי לחלוטין, אני יכולה לומר כי החוק הזה נועד לתת הזדמנויות. הזדמנות שווה לשני ההורים. יש אבות שמעוניינים, יכולים ורוצים לגדל את הילדים שלהם 24/7, כמו שיש אמהות שאינן מסוגלות. כולי תקווה שהשופטים האמונים על ההחלטות הכה רגישות הללו ישכילו וילמדו כל מקרה ומקרה שבא לפניהם ויפסקו באמת לטובת הילד.
לפנייה לכתב/ת 
