"לזמן את הרוע 2": ליהנות מהפחד
סרט ההמשך של ג'יימס וואן מחזיר את זוג חוקרי העל טבעי מסרט המקור, ומציב אותם מול בית רדוף רוחות. בעזרת טריקים משומשים ויעילים הוא יוצר אימה שגורמת לתחושת צמרמורת - במובן הטוב של המילה, וגם כמה רגעים משעשעים באמת
קשים חייו של סרט-רוחות. כמה כבר אפשר להתל בקהל עם רצפה חורקת, הבזק של אור, מיטות מתעופפות, קריאת "בה!" של ישות על-טבעית, גשם, פאניקה ועוד כיו"ב. שלא לדבר על הגיבורים במצוקה שנדמה כי מעולם לא צפו בסרט רוחות בעצמם, ואינם יודעים שהדבר הטוב ביותר לעשותו כשנורות מתחילות להבהב ודלתות נטרקות מעצמן הוא פשוט לברוח מהבית ולא לשוב אליו אף פעם.
"לזמן את הרוע 2" ("The Conjuring 2") אינו מבקש מבחינה זו להיות מקורי במיוחד. קלישאות הבית הרדוף, קצת מגרש השדים וטיפונת פולטרגייסט – והנה קיבלתם את מה שהסרט הזה מבקש להשיג. הפחדות מהסוג המקובל בלונה פארק שאותן הוא מבצע בדרכו האפקטיבית למדיי. והאם כבר הזכרנו את התגלות הרפאים שעולה וצצה מאחורי גבם של הגיבורים במרתף הטחוב של בית האימה?
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:
כמתבקש משמו, הסרט בבימויו של ג'יימס וואן (אבי סדרת "המסור"), מביא את המשך עלילותיהם של בני הזוג אד ולוריין וורן. צמד חוקרי פעילויות על-טבעיות שהתפרסמו, בין השאר, בזכות מעורבותם בפרשיית הבית הרדוף שנקראה Amityville Horror ושימשה בסיס לסרט אימה מפורסם מ-1979, והמעשה בבובה השטנית אנאבל שאף הוא נהפך ב-2014 לסרט בשם זה. בני הזוג וורן הקימו גם מוזיאון תורת הנסתר בביתם שבקונטיקט המכיל שלל פריטים ומזכרות מעסקי הדמונולוגיה שלהם.
העובדה שהסרט הראשון מ-2013 עלה רק 20 מיליון דולר והכניס 318 מיליון בהקרנותיו ברחבי העולם (תקציבו של הסרט הנוכחי עומד על סכום כפול והכנסותיו הגלובליות עד כה עומדות על כ-240 מיליון), מגלה שאסופת סיפורי הרוחות והשדים בה היה מעורב הזוג וורן מהווה בראש ובראשונה מקור רווחי לא רע עבור הוליווד.
עלילת הפרק הנוכחי מתבססת על פרשייה מוכרת אחרת, ה-Enfield Poltergeist, שהתרחשה בלונדון בסוף שנות ה-70. במרכזה אישה גרושה (פרנסס או'קונור) וילדיה המתגוררים בשכונת פועלים, ובמה שנראה כשילוב של דרמת כיור מטבח ריאליסטית עם סיפור רפאים – מוצאים עצמם מאוימים על ידי רוחו הזדונית של קשיש המתעקש שהבית הקודר בו הם גרים שייך לו. במיוחד היא רודפת את ג'אנט הצעירה (מדיסון וולף), השבה ומותקפת על ידי הרוח שאף מתנחלת לפרקים בגופה.
כאשר אל התמונה נכנסים בני הזוג וורן (ורה פרמיגה ופטריק ווילסון), הם נדרשים להתמודד מול קולות ספקניים החושדים שמדובר בלא יותר מהצגה שתכליתה לשפר את תנאי הדיור של המשפחה. בנוסף, הסכנה הקרובה שחוזה לוריין בעלת יכולות התקשור לחיי בעלה, מביאה אותם להרהורי פרישה מעולם התופעות העל טבעיות.
אורכו של "לזמן את הרוע 2", כשעתיים ורבע, מעיד על כך שוואן (שהוא גם אחד מארבעת התסריטאים) סירב כפי הנראה להותיר ולו טריק משומש אחד במחסן. המילה משומש עלולה להטעות. כאשר הדברים נעשים בצורה יעילה, כפי שהם פה, התחושה הנעימה של צמרמורת קלה במעלה הגב מעניקה לצופה סיפוק אמיתי. וואן, מבחינה זו, בהחלט יודע לעשות את העבודה.
העיסוק בסוגיות של אמונה, חרפה סוציו-אקונומית, סולידריות מעמדית וציניות תקשורתית עומד בשולי הניסיון לפתור את זהות הנוכחות המרושעת שמאיימת על בית המשפחה הענייה (ומי שיבחר לראות בכך אלגוריה חברתית עושה זאת על אחריותו בלבד). "לזמן את הרוע 2" מציע אך ורק את הדבר עצמו: סרט אימה טוב שמנסה לשמור על מידה של ריאליזם ותחכום, בין היתר בזכות ניצול מוצלח של צילום-לא-בפוקוס שמעמיד את הצופה עצמו בעמדה ספקנית לגבי המתרחש.
הדברים נוגעים במיוחד לסצנה מצוינת הנצמדת לראייתו המטושטשת של אד, ואחת משובחת אחרת שבה הדיבוק שמתארח בגופה של ג'אנט מבקש במבוכתו מהנוכחים בחדר להפנות אליו את גבם. לעתים הסרט מציע גם כמה רגעים משעשעים, במתכוון וסביר יותר להניח שלא, כמו סצנה המזכירה את "טיסה נעימה" (1981) שבה אד – שבאיפור המוזר על פניו נראה קצת כמו בובת שעווה של אלביס פרסלי – פוצח בשירו של "המלך" "Can't Help Falling in Love" כאשר לוריין מביטה בו בעיניים מצועפות.
יש משהו ריאקציונרי בסרט שבו הגיבורים מגויסים בשירות הכנסייה על מנת להוכיח שהתופעות בבית הרדוף אינן מתיחה. מבחינה זו, זהו סרט מיסיונרי שמתייחס להיבט הזה שבו ברצינות רבה מדי. המאבק ביציר הגיהינום הנוכחי רק יסייע לבני הזוג וורן להבין ששליחותם הדתית לא תמה, לפחות לא ככל שהדברים אמורים בהוליווד.
