"המירוץ למיליון": הפתרון לתעלומת העונה
בסוף פרק נוסף שכולו צ'יל וכמה משימות משודרגות, נפרדנו מדניאל וגלי, הזוג שהישרדותו במירוץ הייתה כחידה לצופים רבים. לא נורא, לפחות זה לימד אותנו שכמו לזיעה, אפשר להתרגל להכל - גם לזוגות שהביאו לנו את הקריזה בתחילת העונה. "המירוץ למיליון" - הטור השבועי
אחרי שחרשו את אירופה - את כל שתי המדינות שלה - הגיעה נקודת הסיום החמישית של המירוץ למיליון וקיבלנו הדחה נוספת, שמקרבת אותנו אל מה שנראה כרגע רחוק יותר משיבתו של העם היהודי לנופשונים בטורקיה, להלן הגמר הגדול.
מאירועי הפרקים הקודמים:
"המירוץ למיליון": מהפח אל הפחת
"המירוץ למיליון": ברומא התנהג כמו ישראלי
הפעם נפרדנו מדניאל וגלי, שהם.. שהם ללא ספק הם היו.. ובכן.. כן. שהם הזוג שההגעה שלו למירוץ הוא אחת מהתעלומות הבלתי פתורות של ימינו. אלא אם כן העלימו מאיתנו במכוון קטעים מדהימים שלכם במהלך המירוץ כדי שלא ניקשר אליכם, אני ממש אשמח לקחת את מה שלקחו האנשים שליהקו אתכם לעונה. אל תיפגעו, אני בטוחה שאתם אנשים נהדרים והכל, אבל אתם לא בדיוק החומר ממנו עשויה טלוויזיה צבעונית ומסחררת, ואסקפיזם הוא לא מותרות אלא חלק אינטגרלי מסל התרופות הבסיסי של עם ישראל.
אני יודעת את זה כי במהלך כל הפרק מצאתי את עצמי מתפללת שמשפחת גל תתעורר מהעילפון הקתדרלי שלה, תפסיק לחפש יהודים בבראשוב ותתחיל לחפש את רון שחר. מתחננת שהאחים שפלן יצאו מהצ'יל ויכנסו לשפיל. זמנים נואשים דורשים אמצעים נואשים, ואפילו התחלתי לחבב שני זוגות שלא כל כך סימפטתי בתחילת הדרך: הראשונים הם יעל ויוסיאל - אם הקיץ הזה לימד אותנו משהו זה שאפשר להתרגל להכל, גם לזיעה. שניהם אמנם מפגינים חדווה בלתי מתפשרת במסגרת הנישה שלקחו על עצמם, צוות בידור אילתי, אבל אני חייבת להודות שהם (בעיקר יוסיאל) מצחיקים ומביאים למסך הרבה שמחת חיים בקטע טוב. הכי טים שוש.
במקביל להתקדמות שלהם בישורת המירוץ, גם שון וקים צברו כמה נקודות סימפטיה. אולי זה בגלל שוויתרתי והפסקתי לנסות להבין מה קים אומרת, מה שהוביל להתפנות עצומה של מאגרי אנרגיה לטובת הצפייה הסבילה במירוץ. אולי נאלצתי לחבב אותה בעל כורחי אחרי שעזרה לאחים שפלן במשימת טום באום, ואחר כך כבר לא הייתה דרך חזרה. בכל מקרה, אני מאוד אוהבת את הדרך שבה קים (ושון) מתקדמים במירוץ. אחרי שבמשימה מוקדמת יותר שיתפה פעולה עם זוג אחר, אתמול היא עברה לשיתוף פעולה מלא עם שני זוגות אחרים בו זמנית במשימת ההורה הרומנית. כי מה לעשות, החוק הראשון של המירוץ הוא שאי אפשר לעזוב מדינה בלי ריקוד עממי אחד לפחות.
על פניו שיתופי פעולה כאלה אמורים לקומם אותי כצופה, אבל מבחינת הרצים יש בזה הרבה ההגיון - אתה מבטיח שלפחות האנשים שרצים בצמוד אליך ישארו בקו שלך, לא יעקפו אותך ואולי אפילו יחבבו אותך מספיק כדי לא לעצור אותך. שילוב המוחות מגביר את הסיכוי שלך לפתור את המשימה מהר יותר ולהגדיל את הפער מהזוגות שמאחוריך. זה גם משתלב מצוין עם מתודת העריכה הקלוקלת של המירוץ. הרי ממילא את המשימות מסיימים הזוגות בדבוקות של ארבעה בכל פעם - מדהים, לא? כמו שבנות שגרות יחד מקבלות יחד מחזור - אז למה לא לחסוך לעורכים ולבצע את המשימות עם זוגות אחרים מלכתחילה? רק על זה מגיע לקים טנק קטן על שמה והבטחה שלעולם לא אתהה בקול אם היא ושון עשו את זה או לא.
בינתיים אני שמחה לדווח על שיפור קטנטן במשימות - משימת האוכל הייתה קורעת, אין ספק, עם עקומת למידה מעניינת ותביעה יצוגית פוטנציאלית מאוהבי האוכל הרומני, שתשים בצל את פרשיית ילדי תימן - וגם משימת דרקולה החשוכה הייתה די מבדרת. באופן מוזר אלה שתי הרעות החולות של המירוץ - משימות דו קרב והמוטציה המעוותת של ה"עצור" - שמפלפלות קצת את הפרקים.
משימות הדו קרב אמנם מעכבות את הזוגות בצורה לא הוגנת אבל מצד שני מאפשרות לצופה שמאמין שהעריכה מושחתת לדעת אחת ולתמיד את סדר ההגעות האמיתי. העצור מאפשר עוד קצת טווח תנועה לזוגות לפני שהם מקבלים על עצמם את הבשורה על פי רון שחר. זה פחות נעים כששני זוגות מגיעים לנקודת הסיום כמעט במקרה - הצרפתים הימרו על מצודה כלשהיא וראו את הדגלים, ומשפחת גל פשוט צותתה לצילי וגילי והקדימה אותן - אבל לפחות מדובר בשני זוגות אהובים, וכל שיפור במירוץ הוא שיפור שלנו, אז תלונות בבקשה לפופטיץ. בפרק הבא: אפריקה, שזה אומר מלא חיות עושות האשטג, ג'ירפות מדופרסות ומחצית שניה של משהו.
בקטנה:
"גברת, מצב את רצה?" יעל לוקחת קדימה את התפעול האזרחי העדין של משתתפי המירוץ.
"אני מבין שניצחנו והבטן שלי מבינה שהפסדנו" – רז בתובנה על תורת המשחקים, רגע לפני קטע הטו-מאץ' אינפורמיישן הכי מוגזם בתוכנית. קיא, מכובדיי, הוא לא בידור.
"אנחנו עדיין באירופה, אנחנו עדיין יכולים לשלוט בזה" – ג'וזי ואלכס. או שזאת אנגליה? לא. אלה ג'וזי ואלכס.
"זה דומה להרחבה בכפר בלום" – משפחת גל. אין מה לעשות, העולם הוא קיבוץ אחד גדול ומופרט, ורומניה היא לא יוצאת דופן במקרה הזה.
"הדיבור האמיתי זה לפגוש מישהי בסופר" – אורי שפלן, אח של לאבר ומתאהב סדרתי, מגלה את הטינדר האמיתי, הצ'ילי, הפאן והנרב-רקינג.
"כי לכתוב זה פחות אנחנו, אנחנו אוהבים לצעוק" – ג'וזי ואלכס מגדירים את האומה הצרפתית. אתם אמרתם, כן? מזל, כי לכם מותר.
