מפלצות, סיפור אהבה: על הקשר בין ילדים ויצורים בקולנוע
מאי.טי דרך שרק ועד הענק הידידותי הגדול - סיפורן של מערכות יחסים בין יצורים מפחידים לילדים בודדים חוזר על עצמו בסרטים וסדרות. איזה צורך פסיכולוגי עומד מאחורי הרצון לחבר בין הדברים, ואיך קורה שבעידן הסלפי והפוטושופ מפלץ מכוער יכול להיות מודל להזדהות?
ילדים ומפלצות – לכאורה אין קשר ביניהם. אלו גורי אדם חמודים ותמימים, ואלו יצורים לא אנושיים גדולים ומפחידים. מפגש ביניהם עלול לעורר חרדות, לפגוע בנפשם הרכה של הזאטוטים. למזלנו הטוב הילדים הם מציאותיים, והמפלצות רק בדמיון - בעצם גם בקולנוע, כשלוחה ריאליסטית שלו. סרטים רבים מבוססים על המפגש הזה בין שני העולמות הללו, המתקיים בדרך כלל בחדר חשוך בתוך ארון הבגדים או מתחת למיטה. כשהמפלצת מרושעת, אפשר לתפור בדמותה עלילה לזוועתון דל תקציב. אם היא במקרה טובת לב, יש פה בסיס טוב לסרט פנטזיה מושקע לילדים ונוער. הנה תראו, סטיבן ספילברג בנה על זה קריירה.
העי"ג הספרותי, שבעה מטרים פלוס גובהו, אמור להפחיד כל אדם נורמלי, ובטח את סופי בת השבע שפוגשת אותו במהלך שהותה בבית היתומים (דמותה עוצבה על ידי דאל בהשראת בתו אוליביה שמתה מחצבת). אלא מסתבר שהענק לא רק גדול, יש לו גם לב רחב. ביחד הם יוצאים להרפתקה שמשחררת את שניהם מכבלי המציאות הנוקשה של חייהם. הספר זכה לעיבוד טלוויזיוני באנימציה שבע שנים אחרי הוצאתו לאור. עתה מגיעה גרסתו המושקעת, הגדולה, הענקית בלייב-אקשן של ספילברג בכיכובם של מארק ריילנס הוותיק ורובי בארנהיל בת ה-12.
הפנטזיה הזאת אינה בלעדית לספילברג. בסטיאן הביישן מוצא לעצמו חבר אמת בדמות הדרקון המכונף פאלקור ב"הסיפור שאינו נגמר" (1984). פיקסאר לקחו את קלישאות המפלצות מהארון ועיצבו אותן מחדש כחבורה של יצורים רשלניים, מצחיקים וטובי לב ב"מפלצות בע"מ" (2001). ספייק ג'ונז עיבד ב-2009 את ספר הילדים הקלאסי "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק מ-1963. "חיות הדרום הפראי" לקח את הבמאי בן צייטלין והכוכבת הצעירה שלו קוואנז'אניי וואליס עד לאוסקר. זוהי רשימה חלקית בהחלט, והשנה מצטרפים אליה עוד שני סרטים רבי תקציב השואבים מאותם מחוזות דמיוניים בנקודת המפגש בין ילדים למפלצות.
קחו למשל את הדרקונים, רק לאחרונה קיבלנו תזכורת כמה אכזריים ומסוכנים הם יכולים להיות כשהם בשירותה של חאליסי הפתיינית ב"משחקי הכס". אבל ברימייק שיזמו דיסני לסרטם הקלאסי מ-1977 "חברי הדרקון אליוט", המפלץ חביב ואהוב. אליוט אמנם רושף אש לוהטת מפיו, אבל גם חמימות חברית, ממנה נהנה פיט – ילד שנשכח ביער, וזכה להשגחתו של הדרקון המגונן. בגרסה המחודשת שביים דיוויד לאורי, כשהמבוגרים יוצאים לצוד את הזוחל המכונף, הנאמנות של פיט שמורה לו.
"קריאת המפלצת" ("A Monster's Call") של חואן אנטוניו באיונה הספרדי מבוסס על ספרו של פטריק נס (שהמשיך רעיון של הסופרת סיובן דוד שהלכה לעולמה לפני מימושו). סיגורני וויבר, פליסיטי ג'ונס וטובי קבל מככבים בדרמה הפנטסטית המרגשת, אך מי שמוביל אותה הוא לואיס מקדוגל שמגלם נער בן 13 שמתקשה להתמודד עם מחלתה הסופנית של אמו. מי שתומך בו ומעניק לו עוצמה הוא עץ עתיק וגדול מימדים שמתעורר לחיים בקולו של ליאם ניסן.
"ההצלחה של הסרטים הללו קשורה לצורך ההתפתחותי של הילד להתיידד עם חלקים מפחידים הנמצאים בתוכו ומחוצה לו", אומרת מיכל ניובורן, פסיכולוגית קלינית, מומחית לטיפול בחרדות, "תינוקות מגיעים לעולם עם חיוניות מולדת - מעין יצר חיים המכוון אותם להטביע חותם בעולם ולהשתמש בפוטנציאלים המולדים שלהם בכדי להפוך להיות המבוגרים שנועד להיות. הכוח הזה, הוא בעל עוצמה גדולה, ובילדות המוקדמת הוא מתבטא בערבוביה של עונג סקרנות ותוקפנות".
ניובורן מסבירה כי העוצמות אמנם מסייעות לתינוק להתפתח, אך בו בעת מבהילות אותו ועלולות להיחוות כהרסניות. "מדובר בתהליך התפתחותי נורמטיבי המלווה בחרדה בריאה מפני אותן תחושות המתעוררות בתינוק, ובהמשך הן באות לידי ביטוי בחרדות מחושך, ממפלצות ובקושי להישאר לבד", מסבירה ניובורן, "כאן נכנסת לתמונה המפלצת החביבה בייצוגיה הקולנועיים. הקשר עם המפלצת על המסך לרוב מתחיל בבהלה של גיבור הסרט מפני המפלצת, וזו מהדהדת את החרדה של הצופה".
הפגת החרדה מגיעה מתוך ההיכרות המעמיקה עם הדמויות. "המסע של הגיבור הוא מסע לעבר מורכבות. הגיבור מגלה שהמפלצת היא אמנם חזקה ומפחידה, אך בו זמנית גם אנושית, רגישה ופגיעה", אומרת ניובורן, "הילד הצופה עובר בתוכו מסע דומה, ומצליח לאחד בין החלקים שנחווים כעוצמתיים והרסניים, לבין הרגישות והפגיעות שלו. לרוב העלילה מתארת קשר של עזרה הדדית בין הילד למפלצת, וכך מעודדת את התהליך ההתפתחותי הנפלא המתהווה בעולמו של הילד - חוויה מורכבת לפיה אותו כוח שנחווה כהרסני הוא גם זה שמפתח תפקיד של שמירה ואינטימיות. תהליך זה מאפשר לילד לתפוס את העולם החיצוני באופן מורכב ורב ממדי".
המפלצות נכנסות לסיפור כחלק מהתסריט הטיפולי שמוקנה לילדים צעירים באמצעות משחק דמיוני. "כאשר הילד משחק בתפקיד המפלצת הוא יכול לבטא דרכה חלקים שונים של נפשו, שאולי נחשבים לפחות מותרים לביטוי כמו פחד, כעס, קנאה", אומרת ד"ר מעין שורר, פסיכולוגית קלינית ומנהלת התוכנית לפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית בבית החולים שניידר.
היא מדווחת כי מדובר בתהליך מורכב במיוחד עם ילדים שעברו טראומה שנמצאים כבעלי יכולת נמוכה לשהות בעולם הדמיוני: "כשמדובר בילד שעבר טראומה, ביטוי הרגשות הקשים חשוב במיוחד לצורך עיבוד הטראומה בתנאים מוגנים ומייטיבים. המפלצת משמשת בטיפול הפסיכולוגי בילדים גם לצורך החצנת הבעיה - זוהי טכניקה בה הילד והמטפל יוצרים מפלצת, המייצגת את הקשיים עמם הילד מתמודד, ובהמשך נלחמים בה, או לומדים לאהוב אותה ולהתמודד איתה".
איך תורמים סרטים על מפלצות טובות להקלה על הילד?
"הם יכולים לסייע להתמודדות של ילדים עם פחדים, משום שהם מאפשרים גישה הדרגתית לתוך עולם מפחיד. הילד לומד שאפשר להתמודד עם תכנים מפחידים, כמו מפלצות, אך לא חייבים לעשות זאת באופן שהוא מציף וקשה מדי. זה מלמד משהו חשוב מאד על התמודדות עם פחדים גם במציאות - חשוב להתמודד עמם, אך אפשר להתחיל בקטן ולהתקדם בהדרגה. בנוסף, המפלצות הנחמדות בסרטים מעבירות מסר שמה שנראה מפחיד במבט ראשון יכול להתגלות כלא מסוכן ואפילו נעים אם נשארים ומכירים אותו".
חשיבות הטיפול בעזרת הדמיון וההיאחזות בדמות המפלצת כייצוג מזכך לפחדים קמאיים, שואבת לא פעם גם את המטפלים לעולם הבדיה. כך למשל במקרה של ד"ר אורית אבני בר-און, פסיכיאטרית ומרצה בהרווארד, שגם חוטאת בכתיבה וחיברה את הספר "חנות של מפלצות". היא מבהירה שיש להיזהר במפגש בין הילד לדמויות של מפלצות - כמו במקרה של "מלתעות" למשל - עלול להיגרם נזק והעצמה של החרדה: "מפלצות הן ייצוג סמלי של כל מה שמפחיד ומבלבל, או שנדמה לילד שהוא עלול לפגוע בו. ילד מפוחד עלול להרגיש קטן, חלש וחסר יכולת להגן על עצמו בעולם גדול ומפחיד. יש סרטים שמזכירים לילד פגיעה שהוא חווה בעצמו".
"למרות שפחדים וחרדות הם חלק מההתפתחות הנורמלית, לילדים בגילאי 3-8 אין כלים מוצלחים במיוחד להתמודד איתם", אומרת אבני בר-און, "חמושים בחשיבה קונקרטית שמוגבלת למה שהם רואים ושומעים, בדמיון עשיר, ובקושי מסוים להבדיל בין מציאות לדמיון, הם משלימים בעצמם את מה שהם לא מבינים. לכן, סיפור, סרט או אפילו הערה אגבית, תמימים ככל שיהיו, עלולים לעורר בהם חרדות. למרבה המזל, שימוש נכון במפלצות יכול דווקא להפחית את הפחד ולעזור לילד לעבד ולהתמודד איתו".
מחקר שפורסם לפנים שנים אחדות במגזין Child development מצא שלילדים עד גיל 7-8 קל יותר להתמודד עם הרעיון של מפלצת נחמדה מאשר לנסות להאמין שהיא לא קיימת - בגלל נוכחותה על המסך או בין הצללים. "לא מעט סרטי ילדים מהשנים האחרונות מתמקדים בדיוק בזווית הזאת, ונותנים טוויסט חדש, מנחם ולא מאיים למה שנראה ונשמע מפחיד ומעורר אימה מרחוק", אומרת ד"ר אבני בר-און ומזכירה בין השאר את המפלץ הקולנועי החביב שרק, או מייק וסאלי ב"מפלצות בע"מ".
ד"ר אבני בר-און מזהה גם טרנד קולנועי חדש בסרטי ילדים כמו "הדרקון הראשון שלי", "בית ספר למפלצות" ו"מוצאים את נמו", שהופכים את היוצרות - הילד הוא החזק, והמפלצת חלשה ונזקקת. העלילה הסטריאוטיפית מתארת אנטי-גיבור חלש, קטן, בעל מגבלה מסוימת או דחוי במיוחד, שדרך הרפתקאות בלתי צפויות מוצא את הנינג'ה שבפנים. מתן תחושה של שליטה לילד שמרגיש חסר אונים בחיים האמיתיים, במיוחד בסביבה בטוחה של סרט או סיפור מאפשרת לו לשחק בכאילו, לצחוק על הפחד, להתיידד איתו, לצבור בטחון ובסופו של דבר - להתגבר".
הסופרת שהם סמיט כתבה את ספר הילדים "המפלצות המיתולוגיות של יוון העתיקה". בניגוד לקיקלופ, מדוזה, הידרה ושאר היצורים המיתולוגיים שנהגו כדי להפחיד, הטרנד הקולנועי החדש של מפלצות טובות, הוא התפתחות חדשה. "זו המצאה די מודרנית, ולמעשה ורייציה על סיפור 'היפה והחיה'. גם זה דגם חשוב - הוא מלמד אותנו שלא תמיד יש הלימה בין החוץ לפנים, שהמכוער או המפחיד אינם בהכרח רעים. ובכלל - וזה חשוב במיוחד בימינו הפוטוגניים, להסתכל במה שיש בקנקן ולא בחיצוניותו. מפלצת טובה וחזקה עשויה להיות מודל הזדהות לילד שמראהו 'אינו עומד בתקן' וחש כמפלצת", היא אומרת.
"מפלצת טובה היא למעשה אוקסימורון - דבר והיפוכו, או דבר שחיצוניותו מנוגדת לפנימיותו", מדגישה סמיט, "כשיצירת אמנות מחברת ילד אל מפלצת טובה היא, למעשה, מאפשרת לו להתמודד בצורה מבוקרת עם הפחד, האימה, הטראומה. נדרש אומץ כדי להתקרב אל מפלצת ולהתרגל למראה הקשה, אך ההתמודדות מזכה בגמול רגשי, הן בצורת תחושת הניצחון על הפחד, הן באהבה שמרעיף היצור על הילד הבוטח בו, וגם בצורת הגנה. המפלצת הופכת מיישות טראומתית למגן".
לא צריך ללכת עד להוליווד הרחוקה או ליוון העתיקה. החוויה הזאת אוניברסלית, מדברת לכל ילדי העולם, וגם לנו הישראלים יש גרסה משלנו למפגש קולנועי בין ילד למפלצת שחורה מתוצרת כחול לבן. מדובר ב"אבוללה" של יוני גבע שיצא בשנה שעברה לאקרנים. גיבורו, ילד בשם אדם, מתקשה להתמודד עם מות אחיו הגדול ומתמלא רגשות אשם. כשהוא נתקל בייצור פרוותי מפחיד למראה, הוא קושר קשר חברי אמיץ, שנותר כזה גם כשכוחות הביטחון מסתערים בניסיון ללכוד את המפלץ. "אבוללה הוא החבר היחיד שאדם מסוגל לחלוק איתו את הכאב, והם למעשה עוזרים אחד לשני לחזור כל אחד אל חיק משפחתו", אומר גבע.
"לפני שישבתי לכתוב את 'אבוללה' חקרתי המון סרטים שבמרכזם חברות לא צפויה בין ילדים וחברים מעולמות אחרים", הוא מספר, "למרות שוני מאוד גדול בז'אנרים שלהם, בעלילה ובסגנון - הדבר שתמיד היה נוכח בכל הסרטים הוא הצורך המהותי של הגיבור בחבר. וכך גם הייצור שאיתו - שניהם שונים ובודדים. אני חושב שרק ילד שחווה טראומה או אובדן מסוגל לפתוח את הלב אל משהו כל כך שונה ממנו ולמצוא את האומץ והחמלה להתחבר אליו. זהו ילד מיוחד שנפגע, ולכן מסוגל לצאת לעזרתו של יצור שנמצא בצרה ובכך גם לעזור לעצמו. זה רעיון שנמצא במרכז העולם הקולנועי של ״אבוללה״: רק ילדים מיוחדים נתקלים במפלצות האלה".
