לשמור על הריון למרות האזהרות, ולצלם
"שבוע 23", סרטו של אוהד מילשטיין, מתעד את ההריון של בת זוגו - ואת הסירוב להפסיק אותו גם לאחר שנודע כי העובר מצוי בסיכון. הדילמה סביב הלידה לא מועברת בצורה יוצאת דופן, אבל הצילום הייחודי מייצר דוקו שהוא מעין שיר
בחור פוגש בחורה שווייצרית בגינת כלבים מקומית. הם מתאהבים ואחרי כמה חודשים היא נכנסת להריון. הבחור מצלם אותה מרגע ההפריה בעצם (ליטרלי), כולל את הבשורה שמדובר בתאומים זהים. בשבוע ה-23 מתחלפת שמחת-הבריאה בחשש – מסתבר שאחד התאומים לא מתפתח, והתאום השני נמצא בסיכון. האם להפסיק את ההריון או להמר על החיים? אוהד מילשטיין, במקור צלם ובהמשך גם במאי דוקו מוערך, צילם, ביים, ערך והפיק את הסיפור שלו ושל בת הזוג שלו, רחל סטרייף, לסרט "שבוע 23" ששודר אמש (ד') ב-yes דוקו.
אף שהסיפור הוא גם שלו ולא רק של בת הזוג שלו, המעורבות של מילשטיין בסיפור היא מורכבת. מצד אחד גופו כמעט שלא נוכח בסרט. לא בדיבור, לא בוויזואליה. את ההתפתחויות בעלילה מניעה הקריינות של רחל, המבוססת על יומן הריון שכתבה, ובו היא מדברת אל העובר שנותר חי ברחמה. מילשטיין מוזכר שם כ"אבא שלך", ואנחנו זוכים לפגוש בו בעיקר ברגעים מטושטשים בהם הוא שוחה או נובר בצילומי אולטרסאונד בגבו למצלמה.
מצד שני הנוכחות של המצלמה ברגעים הכי אינטימיים כמעט בלתי נתפסת, אפילו בעידן ה"מחוברים". ברגעים אינסטנסיביים ולא-קלים נפשית המצלמה מתעדת. אם זה בשיחות אישיות, במהלך סקס או בהבהלתה של רחל לבית החולים באמבולנס במהלך ההריון. מהבחינה הזאת מילשטיין – בתפקיד הצלם – נוכח מאוד. הצילום הוא כנראה הדרך שלו לעבד את החיים, אחרת קשה מאוד להסביר איך ברגעים כל כך טעונים ומערערים אדם זוכר או בוחר להדליק את המצלמה ולהפוך לאיש שעומד מאחוריה.
מרגישים מיד שצילום הוא הכלי העיקרי של מילשטיין. הצילום הוא ציורי, כמעט פיוטי. מושתת על אווירה וסימבוליקה, עתיר שתיקות ומשאיר הרבה מקום לפרשנויות רגשיות (כמו למשל בסצנה בה אמא של מילשטיין בולעת ערימה יפה של תוספי מזון, או מנסה לתקן את שעון הקיר). בכל רגע ניכרת מודעות בלתי פוסקת לפריים. הצבעים קרים, הנופים זרים. התחושה היא של סרט סקנדינבי יותר מאשר דוקו. אפילו ישראל לא נראית כמו עצמה, ואם לא הייתה אזעקה ברקע, לא הייתי מנחשת בחיים שמדובר בקטעים שצולמו בארץ.
מה גם שהמקרה של מילשטיין וסטרייף, שמבקשים להפוך את הסרט למניפסט בזכות האינטואיציה הנשית, מסתיים בהפי אנד קלאסי – הרופאים טעו, הילד בריא. מעמדה כזו קל לקבוע בדיעבד שהצדק עמם. השפה הוויזואלית של "שבוע 23" היא זאת שהופכת אותו למעין שיר, והיא גם זו שממשיכה עם הצופה אחרי שהסרט מסתיים ומשאירה את חותמה.
