שכונתיות מזרח תיכונית / מליניאק בחמישי
המשא ומתן בין גולדהאר לזהבי מזכיר לי את המפיות של דדש. אם מיץ' היה רוצה לסגור עם הקפטן שלו לשעבר, הוא היה עושה את זה כבר מזמן – ובזול יותר. וגם: איך הגבולות הפתוחים באירופה השפיעו על הספורט
גם לנו יש טייקון, מיץ' גולדהאר. בא ללמד אותנו ניהול, ואכן השתנו פה סטנדרטים ניהוליים בשנים האחרונות. הבעיה שההשפעה היא דו-כיוונית, וגם גולדהאר הטמיע אצלו שכונתיות מזרח תיכונית.
האסוציאציה המיידית שקפצה מהזיכרון שלי כשאני עוקב אחרי המשא ומתן בין גולדהאר לערן זהבי, היא המפיות של משה דדש. רק שאצל דדש היית רואה לו את הלבן בעיניים ולא סקייפ מקנדה, וסוגר עניין. גולדהאר נותן ביד אחת, לוקח בשנייה, סוגר דלת, למחרת פותח חלון.
נכון שזהבי קליינט לא קל, אבל שני הצדדים יודעים שהקריירה שלו יותר קרובה לסוף מאשר לשיא. הוויכוח מתמצה בשלושה דברים עיקריים: כסף, כסף וכסף. גוואנגז'ו היא קבוצה חלשה, שמשחקת בליגה נידחת שקולטת שחקנים שעתידם מאחוריהם. אין שם כלום חוץ מכסף.
מספרים על אחד שהציע לאליזבת טיילור הצעה מגונה. העיפה אותו לכל הרוחות. ככה את דוחה חמישים מיליון דולר? התפלא הבחור. לא אמרת שמדובר בחמישים מיליון, היססה הכוכבת. לפחות עכשיו שנינו יודעים מי את באמת, נשאר להתווכח על המחיר.
אילו מיץ' "ככה וככה" גולדהאר היה רוצה לסגור עם ערן "אני הולך" זהבי, הוא היה עושה את זה לפני שלושה שבועות בטורונטו הרבה יותר בזול. ואילו זהבי היה יודע ש-35 שערים בעונה יהוו בסיס למספרים שהוא יתחייב לספק, היה מפסיק להבקיע בפברואר. מדובר במשא ומתן בין בעל בית שמחפש דרכים לקחת בחזרה חלק ממה שהוא מוכן לשלם עוד לפני שנחתם ההסכם, לבין שחקן שהוא פותח חוזים סדרתי. מדובר במהומה על לא מאומה, כי זהבי יבריז לפני תום החוזה. אפשר להירגע.
שמעתי שסיגורדסון וסקולסון מאיימים לא לעלות נגד צרפת, אם לא יקבלו 350 דולר על העלייה לרבע גמר היורו.
מחיר הפרישה הבריטית
בעקבות הפרישה הבריטית, מומחים מנבאים את תחילת קריסת האיחוד האירופי. לקריסה כזאת, אם וכאשר תתרחש, תהיינה השפעות על הספורט — גם שלנו. פסטיבל הכדורגל בצרפת לימד אותנו, בין היתר, שחיבור של ספורט ולאומנות מפיק גזענות ואלימות, אבל ספורט ולאומיות יכולים ללכת נפלא ביחד.
אחת הסיבות לפרישה הבריטית מהאיחוד האירופי, הוא החשש מפלישה המונית של זרים, בעיקר עשרות מיליוני טורקים שעלולים להציף את היבשת אם וכאשר טורקיה תצורף לאיחוד. מיליוני מהגרים שזורמים מסוריה ומאפריקה, מהווים כבר היום איום על הביטחון האישי ועל מקומות העבודה של האירופאים.
הגבולות הפתוחים באירופה וחופש העיסוק הגורף השפיעו גם על הספורט. קבוצות הכדורגל והכדורסל הפכו ללגיונות זרים. חוק בוסמן, שמאפשר לשחקנים בעלי אזרחות אירופית לשחק בכל מדינה שחברה באיחוד האירופי כאזרחים, הוא אסון ספורטיבי. כשמישל פלאטיני הצרפתי שיחק ביובנטוס, הוא נחשב לזר. במפגש בין ריאל מדריד לאלופת איטליה בכדורגל או כדורסל, היו משחקים לפני 30 שנה 8-9 ספרדים נגד 8-9 איטלקים, ועוד שלושה זרים בקבוצה. זרים היו באמת חיזוק.
אם ברית-המועצות לא החזיקה מעמד יותר משבעים שנה, כנראה שגם האיחוד המלאכותי בין יוון, פורטוגל וגרמניה לא יושלם סופית לעולם. שחקנים ברמה של קווין דה-בריינה ואדן הזאר ישחקו בפרמייר ליג גם אחרי ביטול חוק בוסמן, אבל רוב הבלגים יחזרו לבלגיה. זה ישאיר פחות מקום לישראלים בליגה הבלגית.
מועדונים ישקיעו בצעירים שישחקו אצלם, ולא בשביל למכור אותם. זה יגביר את הזדהות האוהדים. מה רע?
לחזור 20 שנה לאחור, זו בעיניי ברכה.
מחיר הגלובליזציה
בצ'מפיונס ליג וביורוליג משחקות קבוצות שנשלטות בידי תאגידי ענק ששייכים לטייקונים, שייח'ים מנסיכויות המפרץ ואוליגרכים שעשו סיבוב על ברית-המועצות המתפרקת. הם קונים מכל הבא ליד, ומוכרים את הצ'ולנט הזה לאוהדים. הקונצרן הטורקי "דוגוש" שהפך לספונסר של היורוליג ישקיע השנה 30 מיליון יורו בדייויד בלאט ובשחקנים, וכך יסלול שביל קיצור להפוך את דרושפאקה לקבוצת צמרת אירופית.
ההתנתקות הבריטית מבטאת מחאה של מיליונים שחשים שהמדינה, התרבות והקבוצה נגנבו מהם בשם איזה טרנד גלובלי שביטל גבולות וייחוד לאומי, והפך את הכסף לחזות הכל. עשרים מיליון בריטים שהחליטו על עזיבה, חשים שהפערים הכלכליים הוציאו אותם מהמשחק, ומי שלא משתתף במשחק, הניצחון הוא כבר לא הדבר הכי חשוב עבורו.
אוהדים לא יחליפו קבוצה אפילו אם תרד ליגה ויסגדו גם לדחליל, בתנאי שילבש את החולצה בצבע הנכון. אבל גם הם מרגישים פראיירים כשהם נדרשים לשלם את מחיר הגלובליזציה: מחירי המינויים, הבגדים הממותגים, ולא ירחק היום שחובבי ספורט לא יוכלו להרשות לעצמם אפילו צפייה בשידור משחקים בטלוויזיה. כך במקרה, ההחלטה של הבריטים להתנתק מאירופה משתלבת נפלא בשמחה הקולקטיבית על הזכייה של לסטר סיטי באליפות הפרמייר ליג, קליבלנד קאבלירס באליפות ראשונה ב-NBA והצלחת אירלנד, וויילס, פולין והונגריה ביורו. אה, ושכחתי את הדייגים מהאי הזה. נו, איך קוראים לו? איסלנד.
לפעמים צירוף מקרים יוצר תחושה שמשהו משתנה, והעגלה מתחילה להתגלגל.
מחיר הזרים
מאות אלפי אירים, פולנים, הונגרים ואנגלים, הגיעו לצרפת להפגנת כוח לאומית אדירה ומרגשת. הבעיה אצלנו ששרת הספורט נושאת את דגל הפטריוטיות, אבל רק בדיבורים. בפועל מירי רגב לא עושה דבר לביטול הקלות מס בשווי עשרות מיליוני שקלים לשחקנים זרים, שמציפים את הליגות ומונעים קידום שחקנים ישראלים.
אין לי דבר נגד זרים, בתנאי שיהיו ברמה גבוהה ובכמות סבירה. שניים-שלושה זרים טובים, יכולים לקדם קבוצה ולתרום גם לישראלים. חמישה-שישה זרים בקבוצה, זו שערורייה. הסיבה שחלק מבעלי קבוצות הכדורגל והכדורסל רוצים זר נוסף, היא בעיקרה כלכלית — שחקן זר פטור ממס. למה?
טיילור רוצ'סטי הוא אמריקני שמחזיק גם באזרחות מונטנגרית, ומכבי ת"א מנסה בכל דרך להיפטר מחוזה מיליון הדולרים שלו. למה מדינת ישראל איפשרה לרשום אותו כישראלי במשרד הפנים וליהנות מפטור ממס כזר במשרד האוצר. ויטור פבראני לא שיחק אפילו דקה. שלושה כדורגלנים רומנים כמעט הורידו את הפועל ת"א לליגה הלאומית. מאות שחקנים זרים משחקים בליגות לכדורסל, כדורגל, כדוריד, כדורעף, גברים, נשים, חצי מהם רק תופסים מקום של ישראלים. איזה אינטרס יש למדינת ישראל לתת לכולם פטור ממס?
את עשרות המיליונים שיתפנו, שיתנו לנבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית, לנבחרת השחייה, לשייטים ולג'ודו. זה יקדם את הספורט בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
