למה חוק הפיקדון לא חל על בקבוקי 1.5 ליטר?
לפני שאנחנו מלינים על הממשלה - שלא מכניסה את הבקבוקים הגדולים לחוק הפיקדון - בוא נודה שרובנו מוכנים לשלם על המותג ועל הבקבוק ולמחזר באופן וולנטרי, אבל לא לשלם תוספת על איכות הסביבה והבריאות שלנו
שלושה חודשים עברו מאז שמשרד הבריאות יצא בקמפיין תקיף ויוצא דופן נגד צריכת משקאות קלים, במטרה להילחם בהשפעה השלילית הנרחבת של הסוכר ותחליפיו. והשבוע, בכנס בנושא "מזון בעידן החדש" הגיב יו"ר התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, ואמר: "אני אוהב לשתות משקאות ממותקים", "מה לעשות?! כיתבו לי מה יש שם ותנו לי להחליט אם אני רוצה לשתות. מה אני ילד מפגר?! ". הטיעון שמעלה ברוש רחב יותר, ומבחינתו שמירה על הבריאות היא החלטה אישית של כל אדם ואדם ואין למדינה להתערב בה. זו היא טענה דמגוגית ופופוליסטית, מפני שלמדינה יש תפקיד חשוב לא רק בניהול ובפיקוח אלא גם בחינוך ובעיצוב דעת הקהל, שלא נדבר על כך שהיא מוציאה כסף רב באופן ישיר ועקיף על בריאות אזרחיה.
מגזר המשקאות הקלים בישראל עומד לאחרונה לפני החלטה כבדת משקל, הפעם בהיבט הסביבתי. בימים אלה מתקיימים דיונים מרתונים האם להכיל על בקבוקי המשקה של 1.5 ליטר ומעלה את חוק הפיקדון או את חוק האריזות. את מי זה מעניין, אתם שואלים? את חברות המשקאות, שמביעות עניין רב בנושא ומשקיעות מאמצים ומשאבים רבים בתחום, ואת המשרד להגנת הסביבה. וכנראה שהנושא צריך לעניין גם אותנו.
חוק הפיקדון, שהחל לפעול בשנת 2001, משית על מיכלי הפלסטיק פיקדון כספי במטרה שמיכלים אלה יוחזרו על ידי הצרכן למרכולים, לא יזהמו את המרחב הציבורי וימחזורו. אבל החוק חל רק על בקבוקי פלסטיק הקטנים מ-1.5 ליטר (וגם על פחיות), עליהם יש פיקדון של 30 אגורות, למרות שבקבוקי המשקה הגדולים, מעל ל-1.5 ליטר, מהווים את מרבית הבקבוקים בשוק. השיקולים לכך היו מגוונים, ביניהם חשש לעליה במחירי הבקבוקים והתנגדות של הסיעות החרדיות בממשלה המייצגות מגזר שצורך בעיקר בקבוקים גדולים, אך גם לחץ של יצרניות המשקאות.
על כן הוחלט, בזמנו, שבקבוקי הפלסטיק הגדולים יאספו על ידי הציבור באופן וולנטרי. בנוסף, הוחלט כי אם לא יאספו וימוחזרו 55% מבקבוקי המשקה הגדולים עד לשנת 2016 חוק הפיקדון יחול גם עליהם, והפיקדון לבקבוק יהיה בגובה של 50 אגורות. בשנת 2010 התקבל תיקון לחוק הפיקדון, והוגדר שהאחריות והמחויבות לאיסוף בקבוקי המשקה, הקטנים והגדולים, היא של היצרנים והיבואנים, ושאי עמידה ביעדי האיסוף תגרור קנסות. לבסוף, בשנת 2011, נחקק חוק האריזות, שמחייב את יצרנים והיבואנים לאסוף את כלל האריזות שלהם, וביניהם גם את בקבוקי הפלסטיק. כך שאת מיכלי המשקה הגדולים יש לאסוף מתוקף שני החוקים, ועתה על המשרד להגנת הסביבה להחליט לכאן או לכאן.
אז פיקדון או אריזות?
המצדדים בהכלת חוק האריזות, טוענים כי האיסוף בהתנדבות של בקבוקי הפלסטיק בישראל מצליח והוא אקט חינוכי חשוב (הנתונים של תאגיד המחזור א.ל.ה., שבבעלות כמה מחברות המשקאות, מצבעים על היקפי מיחזור של כ-55%, אך רבים מהגורמים במשק, לרבות המשרד להגנת הסביבה, מפקפקים בנתונים אלה). טיעון נוסף הוא שהשתת הפיקדון על הבקבוקים תגולגל אל הציבור ותגרום לעלייה במחיר.
המצדדים בהכלת חוק הפיקדון, לעומת זאת, גורסים שחוק האריזות לא עובד טוב ואילו חוק הפיקדון הוכיח את עצמו. נתונים מהעולם מראים שאיסוף וולנטרי מגיע להיקפים של עד 30%, בשונה מ-55% המדווחים בארץ. כמו כן, שיעורי האיסוף של בקבוקי המשקה הקטנים החייבים בפיקדון מגיעים לכ-90%. טיעון נוסף הוא שחברות המשקאות מעדיפות את חוק האריזות על פני חוק הפיקדון, ולא רק מפני החשש שהעליה במחיר תגרור ירידה במכירות, אלא בעיקר כי הקנס על אי איסוף הבקבוקים לפי חוק האריזות קטן פי 6 מזה שמשית חוק הפיקדון. יתרה מכך, עלות האיסוף של בקבוק בפועל כמעט זהה לקנס על אי איסוף הבקבוק לפי חוק האריזות, כך שמבחינת החברות איסוף או אי איסוף אחד הם.
אבל לבקבוקי המשקה יש גם מחיר סביבתי כבד. בואו נודה, רובנו ככולנו שותים מפעם לפעם שתייה קלה, משקה מוגז ממותק או משקה בטעם פירות, ומוכנים לשלם על כך לא מעט. לדוגמא בקבוק 1.5 ליטר של משקה קל עולה בין 5-6.5 שקלים לבקבוק באריזה של שישייה (3.3-4.3 שקלים לליטר), 6-8 שקלים לבקבוק בודד (4-5.3 שקלים לליטר) ו-8-12 שקלים לבקבוק קר (5.3-8 שקלים לליטר). אם זה נשמע לכם מוגזם, אז על בקבוק של 0.5 ליטר אנחנו מוכנים לשלם 6-10 שקלים (12-20 שקלים לליטר), שלא נדבר על המחיר של שתייה במסעדה שיכול להאמיר ל-30 שקלים לליטר משקה. לשם השוואה, מחיר ממוצע של ליטר מי ברז הוא כ-0.9 אגורות.
על מה אנחנו משלמים? בעיקר על ההנאה, החוויה ועל המותג, ובין היתר על הפרסום והשיווק של המשקה. ומה העלות האמיתית של המשקה? הערכות הן שהייצור של בקבוק משקה של 1.5 ליטר עולה כ-2 שקלים, הכוללים את יצור המשקה, הבקבוק ועלות שכר כוח האדם. לכך יש להוסיף עוד שיווק ופרסום שמוערכים בכ-0.5 שקל לבקבוק. אז תעשו אתם את החשבון. אבל עלות המוצר נטו, כלומר העלות של החומרים והיצור מסתכמת בין 0.5-1 שקל, כאשר יותר מ-50% מהעלות משויכת לייצור הבקבוק, כלומר לאריזה.
הייצור של בקבוקי הפלסטיק צורך כ-50% מהאנרגיה הכרוכה במחזור החיים של המשקה - החל מגידול הפרי והסוכר, דרך ייצור הבקבוק והאריזה ועד להובלה ולשימוש במשקה. ייצור הבקבוק צורך גם כמות לא מבוטלת של מים, ובמקרה של משקה מוגז שלא מבוסס על פרי טבעי מדובר בכ-20% מסך צריכת המים בתהליך המוערכת ב-35-50 ליטר לבקבוק של 0.5 ליטר (כן. אין כאן טעות!). כך שמיחזור של בקבוקי המשקה, לא רק יפחית את הפגיעה הישירה בסביבה אלא גם את הפגיעה העקיפה במשאבי הטבע.
למרות כל אלה, נראה כי המשרד להגנת הסביבה נוטה להכיל את הבקבוקים הגדולים דווקא בחוק האריזות. הוא כבר ביקש להחליט על כך, אבל ברגע האחרון יצא לשימוע ציבורי קצר כדי לקבל את הערות הציבור. אפשר לקום ולצעוק ששוב נכנעים לחברות המשקאות, אבל נדמה שהחשש מיוקר המחייה משחק תפקיד משמעותי. לפני שאנחנו מלינים על הממשלה בוא נודה שרובנו מוכנים לשלם על המותג ועל הבקבוק ולמחזר באופן וולנטרי, אבל לא לשלם תוספת על איכות הסביבה והבריאות שלנו.
פרופ' עדי וולפסון הוא מומחה בתחום הקיימות וההנדסה הכימית ופעיל סביבתי
לפנייה לכתב/ת 
