הרופא רץ אחרי המיטה שלכם? כך עובדים עליכם בסדרות הדוקו הרפואיות
אהבתם את "המתמחים" ו"גיבורים"? העורכים והבמאי עושים הכל כדי שתתמכרו, אבל המציאות שונה לחלוטין. הנה חלק מהטריקים והשטיקים שמשתמשים בהם בסדרה, ולא קיימים כלל במציאות בתי החולים
סדרות רפואיות ממכרות: כן, העולם הדינמי והמרתק שבבתי החולים אליו אתם מתפללים שלא להגיע, הוא פורמט מצליח תמיד בטלוויזיה. וזה גם בדרך כלל נראה טוב: זוויות צילום מהירות, מוסיקת רקע ואפקטים שגורמים לכם להאמין שמה שאתם רואים – באמת קורה. אבל האמת שונה לחלוטין.
גם כשהסדרה נראית דוקו-ריאליטי, כמו בסדרות "המתמחים" בערוץ 2, ו"גיבורים" בערוץ 10, האריזה ההפקתית היקרה מעוותת את המציאות, מנקה את החוליים וגורמת לכל פריים להיראות נוצץ, מבריק ומלא דם יזע ודמעות.
אבל האמת רחוקה לעתים שנות אור, ממה שאתם רואים. הנה כמה מהטריקים והשטיקים שמשתמשים בהם בסדרות, ושאינם קיימים כלל במציאות הרפואית האפרורית למדי בבתי החולים.
מתוך "המתמחים". אריזה יוקרתית המייפה את המציאות
1. בום של מכת חשמל
הלב פסק לפעום, מכשיר המוניטור הקרדיאלי מראה קו שטוח. אבל הצוות מסתער ומרביץ סדרות של שוק חשמלי באמצעות מכשיר הדפיברילטור. הרופא זועק "להתרחק" ומנחית שוק אחרי שוק אחרי שוק, כשכל אחד כזה נשמע בבום אדיר.
אבל האמת שונה לחלוטין. מכשיר הדפיברילטור, הוא אותו מתקן שמעביר זרם חשמלי שנועד לשתק את שריר הלב כשהוא סובל מהפרעות קצב חמורות כמו פרפור חדרים או טאכיקרדיה חדרית.
המדובר בהפרעות קצב בהן הלב פועם בקצב אדיר, מעל 200 פעמים בדקה, כך שתפוקת עבודתו אינה יעילה. מטרת הדפיברילטור היא להעביר זרם חשמלי שישתק את הכאוס החשמלי בלב, ויאפשר לקוצב הלב התקין לעשות סדר בקקפוניה שהתרחשה.
במציאות, מכשיר הדפיברילטור הוא שקט למדי, אינו משמיע כל רעש, בטח שלא "בום" או "ווש".
2. שוק חשמלי - גם כשלא צריך
ואם כבר בדפיברילטור עסקינן, הרי שבניגוד למה שתראו בכל תוכנית טלוויזיה רפואית אפשרית, בה נותנים מכת חשמל פעם אחר פעם, כשהלב נדם לחלוטין, הרי במציאות זה לא ממש יעזור.
דום לב דורש עיסוי לב מיידי, ותרופות החייאה כמו אדרנלין. מכת החשמל מיועדת להפסיק הפרעות קצב לב ספציפיות כמו פרפור חדרים או טכיקרדיה, והיא לא ממש תעזור כשאין שום קצב לב והמשאבה של גופנו נדמה לחלוטין.
3. הרופאים דוחפים מיטות
מאוד הירואי לצפות ברופאים המלווים את החולה כמעט בכל דקת מסך, מסיעים את מיטתו ממקום למקום וסוחבים אותו לעתים על כפיהם, בזמן שהם לוחשים לו מילות עידוד קורעות לב.
אבל במציאות, הרופאים קורסים תחת העומס, מתזזים בין החולים, ואין להם באמת זמן פנוי לגרור מיטות חולים ולהסיע את המטופל מאזור לאזור בבית חולים. המקרים הבודדים בהם רופאים מלווים חולה הם בדרך-כלל כאשר הוא אינו יציב, ולרוב את הליווי הזה מבצע סטאז'ר שסיים זה עתה את לימודי הרפואה.
4. "תני לו"
הרופאים על המרקע אוהבים לזרוק פקודות בחלל האוויר. "תשלחי אותו לרנטגן", "תני לו 2 מנות דם עכשיו", "שחררי אותו". אלא שבמציאות, האחיות לא יבצעו אף הוראת רופא אם היא אינה כתובה כדת וכדין, וחתומה בחותמת ובכתב ידו של הרופא.
וטוב שכך. פרט למקרי החייאה דחופים, חל איסור על האחיות לבצע הוראות בעל פה, שאינן כתובות, כאן בישראל, ובכל העולם.
5. הוא לא כל יכול
בסדרות הרפואיות לעתים נראים חלק מהמתמחים מבצעים כמעט את כל הפעילות, מכניסת החולה לאשפוז ועד יציאתו הביתה. הנרטיב הזה של "הרופא הגיבור" שנמצא צמוד למטופל כל העת כדי להדגיש את מוטיב הצלת החיים, כלל אינו קיים בחיים האמיתיים.
לעתים נראים המתמחים מבצעים בעצמם את בדיקות ה-CT, בוחנים תחת המיקרוסקופ את הרקמות, ואפילו מכינים את התרופות. אבל במציאות, כמעט לכל פעולה ייחודית אחראי איש צוות מסוים.
כדי להפנות חולה לצילום CT על המתמחה לקבל אישור מהרופא הבכיר, לאשרר זאת שוב מול הרדיולוג האמון על פענוח ה-CT מאוחר יותר, לתאם את ההעברה מול טכנאי ה-CT שיבצע את ההדמיה עצמה.
במרבית המקרים, הרופא המטפל אינו עוזב את המחלקה, וממתין לקבלת תשובת הבדיקה אל המחשב. הוא ודאי שאינו מתרוצץ בכל חדר אפשרי בבית החולים, כאיש אשכולות המחפש תעסוקה ללא הרף. אבל מה, זה מצטלם לגמרי לא רע.
6. מי עושה את האולטרסאונד
מכשיר האולטרסאונד הפך בסדרות הטלויזיוניות כמעין טטריס נייד, עמו כל איש בחלוק לבן יכול להעביר "ניגוב" על בטן החולה, ולהפליא באבחונים מדויקים. אלא שהמכשיר דורש מיומנות רבה הנרכשת במהלך התמחות במקצוע הרדיולוגיה או הגינקולוגיה.
במציאות, בדיקת האולטרסאונד מתבצעת על ידי מומחה הדמיה (רדיולוג) בבדיקת אולטרסאונד בטן ודרכי שתן, גינקולוג בבדיקת אולטרסאונד של מערכת המין הנקבית, או קרדיולוג בבדיקת אקו של הלב.
7. לא כל כך מהר
כן, הקצב מאוד מהיר בטלוויזיה, וחייבים להספיק הכל רגע לפני הפסקת הפרסומות. אבל בחיים האמיתיים, הכל נראה בסלואו-מושן לעומת החיים הזוהרים בטלוויזיה. קחו למשל את פעולת האינטובציה, בה מוחדר צינור (טובוס) לקנה הנשימה. בטלוויזיה הפעולה הזו אורכת כעשר שניות, לכל היותר.
אבל המציאות שונה - יש צורך להרדים את החולה, להשכיב אותו במנח מיוחד, להכין ציוד, להנשימו כדי להזרים מספיק חמצן בדמו.
רק אז מתחיל נסיון האינטובציה שנעשה בעדינות ומשנה זהירות. אבל גם אז זה לא נגמר: פעמים רבות חודר צינור ההנשמה לקיבה במקום לריאות, וגורם לניפוח של הקיבה. במקרה כזה, יש צורך לחזור על הפעולה מחדש.
8. מי צריך סטטוסקופ
האחיות בסדרות הטלוויזיה, מתהדרות בסטטוסקופ לצווארן. הסטטוסקופ שימש בעבר לצורך מדידת לחץ דם. אלא שכיום, מתבצעת מדידת לחץ הדם באמצעות מכשיר דיגיטלי ולכן לרוב צוות האחיות במרבית המחלקות אינו משתמש בסטטוסקופ בעבודה היומיומית השגרתית.
9. איפור? לא במיון
אין מה לעשות, כוכבי טלוויזיה נדרשים להיראות הכי טוב שאפשר. גם אם קשה לכם להאמין, הם עוברים איפור לפני תחילת הצילומים, מה שמונע מעור הפנים להיראות מבריק, וגם גורם להם להיראות טוב על המסך שלכם.
במציאות, מרבית הרופאים והרופאות אינם מגיעים מאופרים לעבודה בבית החולים, ונראים רגיל, ממש כמוכם.
10. דיאלוגים מתוזמנים
ממש כמו בכל סדרת טלוויזיה, גם בסדרות ריאליטי רבים מהטקסטים שאתם רואים – מתוכננים היטב ומתוסרטים. דיאלוגים בין חולה למשפחתו, דמעות בדיוק בזמן הנכון לפני הפרסומות, או שיחה בה הרופא הבכיר "בוחן" את המתמחה לגבי ידע החומר, הכל מתוכנן היטב, מבוים ומתוסרט כדי שייארז נכון ויוגש לכם בפרק סוחף.
רופאים שהיו בסביבת הצילומים של "המתמחים" במרכז הרפואי שיבא, סיפרו על הנחיות מדויקות שקיבלו מהפקת הסדרה, כמו הוראות שלא להיכנס בפריים, לחייך, לצעוק את המשפט הנכון או פשוט – לא להפריע.
במציאות, בתי החולים נראים אחרת לגמרי. שעות הבוקר והצהריים עמוסות ביותר, קיים רעש תמידי סביב צוותים רפואיים ומשפחות, כמו גם הרעש של המכשור הרפואי, שמפריעים לסאונד של ההפקה וגורמים לתוכנית להיראות פחות מקצועית.
11. מפגשים מרגשים
כל סדרת טלוויזיה המכבדת את עצמה תמצא דרך להעלות על פניכם דמעות של רגש במפגש מרגש בין חולה לרופא שהציל את חייו. הם מתחבקים, מגיעים לאירועים משפחתיים של המטופלים, או משתובבים עם ילדיהם. אבל במציאות מפגשים כאלה הם נדירים.
ברוב המוחלט של המקרים, החולים המאושפזים ממתינים בכיליון עיניים לשחרור הנכסף ומשתדלים שלא להתקרב לבית החולים אלא אם הם חייבים או מגיעים לביקורת במרפאות החוץ. והרופאים עצמם? לרוב עמוסים בעבודה, וכשתם יום העבודה, הם רק ממתינים בכליון לרגע בו ישובו הביתה.
12. הסאונד: צפצוף מונוטוני, שיעול וצעקות
פס הקול המלווה את התוכניות הרפואיות סוחף, מלהיב ומרגש. הוא משפיע לא אחת על קליפת המוח שלכם ועל מרכז ספציפי הקרוי - האזור הלימבי, שאחראי, איך לא, על הרגשות. פס הקול קובע לא אחת עד כמה תתמכרו לפרק, תתחברו לדמויות והוא מנווט את תחושותיכם, על פי רצון התסריט והבמאי.
וכך גם בסדרות הרפואיות: פס הקול נקי, התופים רועמים, ובין לבין מושתלים צלילים מתוזמנים ונעימים של מכשור רפואי. גם כאשר נשמע ברקע המכשור הרפואי האמיתי, צליליו פעמים רבות מעודנים. אבל גם כאן המציאות שונה לחלוטין.
בתי החולים נעים לרוב בין שקט דומם במחלקות האשפוז המהול בקולות שיעול, כאב, אנחות או קריאה לאחות, לצד צפצוף מונוטוני ולא נעים לאוזן של מוניטורים רפואיים שלעתים משתרבבים זה בזה ו"מחרפנים" בעיקר את החולים (אנחנו, אנשי הצוות הרפואי שבהם כותב שורות אלה, כבר מורגלים בהם).
אז נכון, הרייטינג המוצלח של הסדרות הרפואיות מצדיק בדרך כלל את ההפקה המושקעת, את עשרות אנשי הצוות והעבודה שנמשכת חודשים ויותר. אבל בבואכם לבית החולים, תתכוננו לראות רופאים מותשים ועייפים, אחיות ממהרות בתיזוז בין החולים במסדרון לאלה שמידרדרים, רעש, המולה, צפיפות ודוחק, וכמובן רמת זיהומים עצומה.
כל אלה עשויים להפוך את חווית הביקור שלכם במרכז הרפואי, לקצת פחות הוליוודית. שנהיה רק בריאים.
לפנייה לכתב/ת 
