הרבה יותר מגארת' בייל
וויילס הקטנה, שעד לפני כמה שנים היתה אחת החלשות באירופה, רחוקה מלהיות נבחרת של איש אחד והיא בחצי גמר היורו בזכות כדורגל שכיף לראות, חיבור של שחקנים עם אופי ואוהדים שאי אפשר להסיר מהם את העיניים. אורי קופר על חגיגות מושלמות כמעט כמו המשחק, דמעות של ערב היסטורי, שיר על גיבור חדש ומאמן שמבקש לא להפסיק לחלום
עשרים דקות אחרי שריקת הסיום ובאצטדיון ריחפה תחושה של חגיגות אליפות. שני תריסר ילדים, הבנים והבנות של גאוות וויילס, רצו בצעדים קטנים ברחבה ובעטו פנדלים אחד לשני. הקשר ג'ו לדלי ביצע את ריקוד הניצחון המפורסם שלו מול יציעים מלאים באוהדים, שכמו המילים בשיר הקבוע שלהם מבקשים שלא ישלחו אותם הביתה. השחקנים ואנשי הצוות הוולשים התאספו לחיבוק קבוצתי במעגל והתחילו לקפוץ. במבט מלמעלה המעגל הפך לצורת לב מושלמת, כאילו המבצעים הם דגלנים בחגיגות יום העצמאות. "תראה את זה", אמר צלם וולשי עם דמעות בעיניים לחבר שלצידו, "גם בחגיגות הכל מצליח לנו".
דקות שמחות נוספות עברו ואף אחד - השחקנים, הצוות המסייע, האוהדים - לא עזב. לא רצה לעזוב. מראות כאלה הם לא דבר שכיח בטורניר כה גדול, מאורגן, בו כל פיפס הכי קטן צריך לעבוד לפי הנהלים. אבל הפעם יש נסיבות מקלות. בסופו של דבר וויילס היא לא איטליה או גרמניה, אפילו לא פורטוגל או קרואטיה. זו הפעם הראשונה שהמדינה הקטנה, 3 מיליון תושבים, משתתפת באליפות אירופה. איסלנד היא האנדרדוג המדובר ביותר בצרפת, אבל אסור להוריד פסיק מההישג המדהים של וויילס.
ציון 11 מתוך 10
צוות השידור הוולשי פרץ בבכי בדקה האחרונה. אתר החדשות הגדול "וויילס אונליין" העניק לכל השחקנים ציון 11 מתוך 10. המגן כריס גאנטר, שהוא ומשפחתו יחמיצו את חתונת אחיו בשבוע הבא (האח ביקש שלא יגיעו כי לעודד את הנבחרת זה חשוב יותר), נשכב עם הפנים לכיוון הדשא, לא הצליח לזוז דקות ארוכות. חשוב להבין – כן, לוויילס יש שחקנים מפורסמים כמו גארת' בייל או ארון ראמזי, אבל מדובר בנבחרת שבמשך שנים היתה אחת החלשות באירופה. לא אנדורה או סן מרינו, אבל את היכולת של קפריסין היא דגדגה מלמטה. ועכשיו – חצי גמר. ארבע הגדולות. "לפני ארבע שנים היינו מרחק שנות אור מכל זה", אמר כריס קולמן, אחד משני המאמנים המרשימים בטורניר יחד עם אנטוניו קונטה. "אף פעם אל תפחדו לחלום. אף פעם".
האוהדים הוולשים חולמים. האמת, הם כבר הרבה זמן בתוך חלום. אחרי שנתנו פייט יפה ליותר מ-100 אלף אוהדים בלגים במרכז העיר הם המשיכו את ההצגה גם ביציעים. קבוצת אוהדים אחת, ללא חולצות בקור מקפיא, התחילה לשיר מחוץ לאצטדיון: "ראיתי הכל בחיים. ראיתי את רובסון-קאנו מפרק את בלגיה, ראיתי הכל בחיים".
רובסון-קאנו הוא מסוג החלוצים שאוהבים לצחוק עליהם. בשבע השנים האחרונות הוא שיחק ברדינג מליגת המשנה באנגליה ובעונה האחרונה הבקיע שלושה שערי ליגה. ביורו הוא בעט בינתיים שלוש פעמים לשער - לא רק למסגרת אלא כל הבעיטות - והבקיע פעמיים. רדינג שחררה אותו לא מזמן וכרגע הוא בלי קבוצה. השער שלו, תוך כדי "סיבוב קרויף" על שלושה שחקנים בלגים, הוא אולי דוגמה לסיפור נבחרת וויילס כולה: לא נספרת, לא נחשבת, לא הגיעה אף פעם להישגים, אבל פתאום מדובר במהלכי הכדורגל הכי יפים שיש.
"היינו נחושים להחזיק בכדור הערב", אמר קולמן. "רצינו להראות שאנחנו יכולים להיות נבחרת התקפית ובאמת הראינו את זה". וויילס היא אכן לא האנדרדוג שגונב ניצחונות דחוקים אלא ממש להיפך. הדרקונים, שאתמול קיבלו את הכינוי "הגיבורים מליל", הבקיעו עשרה שערים באליפות, יותר מכל נבחרת אחרת ופי שניים מיריבתם בחצי הגמר, פורטוגל. הכדורגל הוולשי יפה, דוחף קדימה, בעיקר מול נבחרות שמתקיפות ומאפשרות לבייל וחבריו מרחב פעולה.
וויילס של יורו 2016 היא ממש לא רק גארת' בייל. במוקדמות, הכוכב מריאל מדריד היה מעורב, עם שער או בישול, ב-82 אחוזים מהשערים של הנבחרת. ביורו המספר ירד ל-30 אחוזים והדבר לא מוריד במאומה מהיכולת שלו. ההגנה מצוינת ומערך שלושת הבלמים של קולמן מתואם בצורה מרשימה. בכלל, קולמן מתגלה כמאמן יצירתי ומעניין. היה אפשר לראות את זה בשער השוויון של אשלי וויליאמס. ארבעה שחקנים וולשים הסתדרו בטור, נצמדו אחד לשני, מחכים לכדור הקרן. לבלגים היה נראה מוזר לשים כמות כה גדולה של שחקני הגנה באותו מטר מרובע אז הם התפזרו. לוויילס נותר יתרון מספרי אותו הקפטן ניצל כדי לנגוח פנימה.
להקת בלונדי
ויש גם את הלב. זה שעל המגרש, לא רק הצורה שיצרו השחקנים בסיום. וויילס היא לא רק נבחרת, היא קבוצה מלוכדת, וזה הסממן המוביל של הטורניר עד עכשיו. שחקנים מחוברים שמשחקים יחד, בתיאום, גוברים על יצירתיות, וכך היה גם אתמול. אבל יש שחקן אחד שכן צריך להאדיר יותר מכל אחד אחר בערב הזה וקוראים לו ארון ראמזי.
ההגנה הבלגית נראתה נורא, מיד נגיע לזה, וראמזי ניצל זאת בצורה מושלמת. הוא נע כל הזמן לשטח פתוח, הצליח לקבל את הכדור במקום מסוכן. קשר ארסנל ייצר שישה מצבים לחברים שלו, פי שלושה, או יותר, מכל שחקן אחר על המגרש. שניים מהמקרים המדוברים הסתיימו בבישול וראמזי, שהגיע לארבעה בישולים בטורניר, עלה לראש הטבלה בקטגוריה, יחד עם אדן הזאר שהודח. הצהוב שקיבל ראמזי, בגלל נגיעת יד במרכז המגרש, ימנע ממנו לשחק בחצי הגמר. בסיום הוא ניגש ליציע המשפחות ודפק עם היד על המצח, מסמן לקרובים אליו שעם כמה שהוא שמח עכשיו יש גם טיפה של קושי.
כמה שהבלונד בשיער של ראמזי בהק אתמול כך נראה הבלונד המוזר באפרו של מרואן פלאיני דהוי ולא מתוחכם – בדיוק כמו נבחרת בלגיה כולה. מדובר בנבחרת כל כך מוכשרת שכואב לראות כמה אין לה אופי וחכמת משחק. לרגעים מסוימים - רבע השעה הראשונה אתמול היא דוגמה מצוינת - המשחק שלה כה יפה ומלא כישרון. באחרים, ואלה רוב הרגעים, היא נעלמת כליל.
ההגנה הבלגית הייתה בנויה אתמול על שחקנים מחליפים, אבל היא עדיין לא אמורה להיראות ככה. כל קרן של וויילס כמעט הפכה לשער. שני השחקנים החדשים ב-11, אנשי הראסטות ג'ייסון דינאייר וג'ורדן לוקאקו, בעיקר האחרון, היו רחוקים מכל כדור חשוב. המאמן מארק וילמוטס ביצע טעות אחר טעות והביקורות האינסופיות שנשמעות כלפיו משריקת הסיום, והאמת עוד קודם לכן, מוצדקות. לבלגיה, בעצם, חסר את כל מה שיש לוויילס: שחקנים עם אופי, אימון ברמה גבוהה, לב ונשמה.
וויילס תמשיך להציג את כל אלה גם בהמשך. ההיעדרות של ראמזי בחצי הגמר בעייתית, אבל אי אפשר להמר נגדה מול פורטוגל, בעיקר כשנזכרים איך שתי הנבחרות האלה שיחקו עד עכשיו. הסיפור שלה הוא כבר עכשיו אחד הגדולים, המרגשים, המעניינים והמפתיעים שראינו בתולדות היורו. אל תופתעו אם הסיפור המפתיע יימשך עד לגמר.
לפנייה לכתב/ת 
