לא מנהיג, ליצן. תיאטרון האבסורד של בוריס ג'ונסון
שלדים בארון, חרדה מגודל המשימה או המקורב ש"בגד" בו: ראש העיר לונדון לשעבר היה הפנים של המחנה שתמך בפרישה מהאיחוד האירופי, אבל במקום לשמוח על תוצאות המשאל הוא קיבל רגליים קרות, הודיע שלא יתמודד על ראשות הממשלה והוכיח - שוב- שמילה של פוליטיקאי היא לא מילה
הודעתו של בוריס ג'ונסון על פרישתו מהמרוץ על ראשות המפלגה השמרנית וראשות הממשלה הייתה ללא ספק שיאה של מערכה נוספת - ובוודאי לא האחרונה - במסגרת תיאטרון האבסורד המתנהל בבריטניה מאז ההחלטה שהתקבלה בשבוע שעבר בממלכה בדבר פרישתה מהאיחוד האירופי.
"לאחר שנועדתי עם עמיתיי ובהתחשב בנסיבות בפרלמנט, הגעתי למסקנה כי האיש הזה (המנהיג הבא של המפלגה השמרנית וראש הממשלה העתידי) לא יוכל להיות אני", אמר ראש העיר לונדון לשעבר, מנהיג המערכה בעד עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי.
אז מה הניע את ג'ונסון הדמגוג חסר המעצורים, שכל האמצעים היו כשרים בעיניו לנצח במשאל העם ושאמור היה לראות בתוצאה שהושגה במשאל העם הצלחה אדירה שתאפשר לו להגשים את משאלתו הפוליטית לכהן כראש ממשלת בריטניה, למסור את הודעתו המפתיעה במסיבת העיתונאים שקיים ביום חמישי האחרון?
האם הייתה זו החרדה מפני גודל המשימה שנטל על עצמו בכך שיצר ציפיות לא ריאליות ביחס לעתיד טוב יותר לאזרחי הממלכה שאותן לא יוכל להגשים, ולכן החליט כי אינו רוצה להיות זה שיצטרך לאכול את הדייסה שבישל? או שמא היה זה חברו למערכה, שר המשפטים מייקל גוב, שלא הותיר לו ברירה אלא לפרוש מהמרוץ שבתחילה היה נראה שהוא ינצח בו בהליכה?
קודם למסיבת העיתונאים של ג'ונסון, יצא שר המשפטים גוב - שבתחילה היה נראה כמי שיסייע לג'ונסון להיבחר לראשות השמרנים - בהצהרה שבה טען שלג'ונסון אין את הכישורים המתאימים לכהן כראש ממשלה (שאלה בפני עצמה היא מדוע בחר להביע עמדה זו רק עתה ולא קודם לכן?). יתר על כן, הוא הכריז על מועמדותו לראשות המפלגה השמרנית ובכך סתם כנראה את הגולל על סיכוייו של ג'ונסון לנצח בקרב על ראשות המפלגה השמרנית.
האם ייתכן בכלל שג'ונסון חשש מפני גילוי אי אלו שלדים שאותם החביא בארונו ברבות השנים על ידי ציבור לא קטן של אויבים שהוא הקים עליו במהלך השנים? האם ייתכן שהם המתינו לשעת הכושר המתאימה כדי להשחיר את פניו והוא ביקש למנוע זאת מראש?
יהיו אשר יהיו הסיבות להחלטת ג'ונסון, בצעדו יש משום "בגידה" בציבור שנתן אמון בו ובעמדות שהציג בקמפיין שהוביל בעד יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. שלא לדבר על כך שבהחלטתו הוא תרם לחיזוק הדימוי השלילי שממנו סובלת הפוליטיקה, בייחוד בגלל פוליטיקאים מסוגו שמילתם התבררה כריקה מתוכן. את החלל הפוליטי שיצר ג'ונסון יצר ינסה למלא מנהיג "מפלגת העצמאות הבריטית" (UKIP) האירו-סקפטיתי, נייג'ל פראג'. עם פרסום תוצאות משאל העם הבריטי הופנו כל המצלמות לעבר פראג', שהניף ידיים לאוויר ושידר לכל הסובב אותו שהוא הוא המנצח הגדול בכל הסיפור הזה. אבל נראה שגם פראג' עצמו נבהל מההישג שלו במשאל העם ובעיקר מההבטחות שנתן במהלך הקמפיין.
יותר מאשר השאלה מי יחליף את ראש הממשלה היוצא דיוויד קמרון, חשובות יותר השאלות מתי בכוונת בריטניה להיכנס למשא ומתן עם האיחוד האירופי על פרישתה מהגוש בן 28 המדינות ועל מה היא תנהל משא ומתן. מחליפו של קמרון יבחר בתחילת ספטמבר.
עד אז, לדברי ראש הממשלה, תצטרך בריטניה להחליט לגבי אופי היחסים עם האיחוד. זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הבהירה כי אין בכוונת האיחוד להעניק הנחות לבריטניה, שלא תוכל לבחור לעצמה את "הצימוקים" בלבד וכי בתמורה להמשך החברות בשוק הסחר, תצטרך לקבל על עצמה בין היתר את אימוץ "ארבע החירויות" - חופש תנועה של אנשים, שירותים, הון וסחורות. חשוב לזכור שהרצון להגביל לפחות את חופש התנועה של פועלים ומהגרים ממדינות האיחוד האירופי היה אחת התביעות המרכזיות של תומכי הפרישה מהגוש האירופי.
מבחינת האיחוד האירופי, חשובה במיוחד השאלה מתי תחליט בריטניה לפתוח עמו במשא ומתן על פרישתה, וכרגע נראה שתשובה זו אינה ברור משום שאפילו בריטניה לא יודעת אותה. במקרה זה, ידיו של האיחוד האירופי כבולות שכן בריטניה היא זו שעל פי אמנת ליסבון (סעיף 50) צריכה להניע את התהליך על ידי הודעה רשמית בדבר כוונתה לפרוש מהאיחוד.
מרגע ההחלטה אמור האיחוד האירופי להיכנס למשא ומתן על הפרישה ועל אופי הקשרים העתידיים בין לונדון לבין בריסל, שאמור להסתיים בתוך שנתיים. בהתכנסותם השבוע הבהירו מנהיגי האיחוד האירופי את רצונם בקיום הליך מהיר ומסודר של עזיבת בריטניה מתוך כוונה להגביל עד כמה שניתן את הנזקים הכלכליים. בד בבד, הם הבהירו לבריטניה שלא תצפה להליך עזיבה ללא כאבים, וזאת בין היתר במטרה להעביר מסר למדינות חברות אחרות ששוקלות ללכת בדרכה של בריטניה.
המשבר הבריטי, שמצטרף למשבר האירו ולמשבר הפליטים, מאלץ את האיחוד האירופי לעשות חשבון נפש נוקב ביחס להמשך דרכו.
לסיכום, הציבור הבריטי אמנם אמר את דברו במשא העם ואפילו ראש הממשלה קמרון אמר כי יש לכבד את דברו. עם זאת, ככל שהזמן יחלוף וההשלכות השליליות שייוודעו אם אכן תחליט בריטניה לפרוש מהאיחוד, יחלחלו לתודעת הציבור בממלכה ויש להניח שהמילה האחרונה בנושא הפרישה טרם נאמרה.
שמעון שטיין הוא שגריר בדימוס וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
לפנייה לכתב/ת 
