חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל הלך לעולמו
ניצול השואה אלי ויזל, שהקדיש את חייו להנצחת השואה ופעל נגד גילויי אנטישמיות וגזענות, הלך אמש לעולמו. ויזל כתב 47 ספרים, מהם ארבעה העוסקים במישרין בשואת העם היהודי. בן 87 היה במותו
אלי ויזל, ניצול השואה שהקדיש עצמו לשימור זכר הנספים בשואה, הלך אמש (ש') לעולמו והוא בן 87. ויזל פעל למען קורבנות מעשי דיכוי בעולם באשר הם. על פועלו נגד גילויי אנטישמיות ונגד גילויי גזענות כלפי קבוצות מיעוט בחברה, ועל תרומתו לקידום זכויות האדם ולחיזוק ערכי הצדק, השוויון והסובלנות בחברה, זכה בפרס נובל לשלום. כך הודיעו ב"יד ושם". ויזל נפטר בביתו בניו-יורק כשבני משפחתו לצידו.
ויזל נולד למשפחה דתית אורתודכסית בעיר סיגט בצפון טרנסילבניה ברומניה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נשלחה משפחתו למחנות הריכוז, הוריו ואחותו הקטנה ניספו בשואה, בעוד הוא ושתי אחיותיו הגדולות נותרו בחיים. לאחר ששוחרר ממחנה בוכנוולד, עבר לפריז שם למד באוניברסיטת סורבון ועבד כעיתונאי. בשנת 1952 התחיל לעבוד עבור העיתון "ידיעות אחרונות". ב-1956 עבר לארצות הברית ושם קבע את משכנו.
ספרו הראשון, "הלילה", נכתב במקורו ביידיש אך זכה להתפרסם לראשונה בצרפתית, בסיועו של חתן פרס נובל לספרות, פרנסואה מוריאק (1958). זהו ספר זיכרונותיו של ויזל מתקופת שהותו במחנות ההשמדה, והוא נחשב לאחד הספרים הנפוצים ביותר על תקופת השואה. בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל על פועלו ב"וועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד.
ב-1969 נשא לאשה את מריון אסתר רוז שתרגמה את ספריו לאנגלית. ב-1972 נולד לזוג נולד בן, שלמה אלישע, הנקרא על שם סבו מצד האב.
ויזל כתב 47 ספרים, מהם ארבעה העוסקים במישרין בשואת העם היהודי ובסבלן של קהילות נוספות שנרדפו ע"י הנאצים. כמו-כן כתב מאמרים רבים והירצה ברחבי העולם נגד רדיפת עמים, גזעים וקבוצות חלשות בעולם. בשנת 1986 זכה בפרס נובל לשלום כהוקרה על מחויבותו לנושא, והפצתו בכל העולם.
כתיבתו של ויזל שזורה במוטיבים חסידיים וקבליים מובהקים. בנוסף הוא הרבה לעסוק בהתלבטות האדם היהודי בשאלת קיומו של האל. הדיון הנודע שלו בספרו "הלילה" בסוגיית "מות האלוהים" ובמשבר האמונה האישי שלו בעקבות השואה, היכה גלים בציבור היהודי ואף מעבר לו. לימים, הסביר כי תשובתו לשאלתו הרטורית: "היכן אלוהים?...הנהו. הוא תלוי כאן על הגרדום..." הייתה ביטוי לאמונה, פצועה אמנם, אך בכל זאת אמונה שעדיין חיה בו.
ויזל זכה בפרסים נוספים על פועלו. בשנת 1992 הוא קיבל את פרס מדליית החירות הנשיאותית, העיטור הגבוה ביותר המוענק לאזרח בארצות הברית, שמוענק על-ידי הנשיא. בין היתר הוא גם קיבל את אות הנשיא מהנשיא לשעבר שמעון פרס בנובמבר 2013.
ויזל היה תומך ישראל נלהב. ב-2010, לאחר הדרישה האמריקנית מישראל להפסיק את הבנייה בירושלים, הוא פרסם מודעת עמוד "למען ירושלים" בעיתונים "וושינגטון פוסט" ו-"וול סטריט ג'ורנל". במודעה כתב ויזל כי "ירושלים חייבת להישאר הבירה הרוחנית של יהודי העולם,
לא סמל של צער ומרירות, אלא סמל של אמון ותקווה. ירושלים היא הלב של הלב שלנו, הנשמה של הנשמה שלנו". זמן קצר לאחר מכן נפגש עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה.
שמו של ויזל עלה לכותרות בארץ לפני כשנתיים כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, הציע שהוא יתמודד על תפקיד נשיא המדינה. נתניהו התקשר לכמה שרים וביקש את תמיכתם במהלך. חלק מהשיחות נעשו כאשר המועד האחרון להגשת המועמדות בבחירות - חצות הליל - כבר התקרב. אלא שאז התגלה שלוויזל אין אזרחות ישראלית.
יו״ר הכנסת, יולי (יואל) אדלשטיין נפרד מאלי ויזל: ״העם היהודי ברחבי העולם נפרד הלילה בצער מאלי ויזל, אחד האישים היהודיים המרכזיים במאה החולפת. ויזל, ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל, זכה בצדק להערכה עצומה כמי שהשכיל להאדיר את שמו של העם היהודי וכמי שמתוך הסבל האישי שלו האיר את ייחודו ואת עוצמתו. אני נפרד גם מידיד אישי שאהבתי ולמדתי ממנו רבות. אין ספק כי הגותו ותרומתו האינטלקטואלית והערכית תהדהד עוד שנים רבות. יהי זכרו של איש יקר זה ברוך".
אבנר שלו, יו"ר יד ושם, סיפר ל-ynet על עם ויזל: "אלי בכל מהותו היה בן נאמן לעם היהודי. לאורך כל דרכו הוא עשה ככל יכולתו לחזק את הקיום היהודי ואת היצירה היהודית לאחר השואה. הוא ניצול שואה שלא רק מסר עדות כמו ניצולים אחרים, אלא העמיק באופן שבו הוא מסר את העדות בזכות כושר ההבעה יוצא הדופן, גם בעל פה וגם בכתיבה. הוא הצליח להגיע לכל ציבור - מאזינים צעירים, פוליטיקאים וחוקרים. רבות דובר על האסון של השואה שאירע לעם היהודי, שהוא אירוע קשה ונורא, אבל אלי הדגיש
כי השואה נושאת מסר אוניברסלי של ערכים של חברה שהתמוטטו. אלי אמר שהשואה היא אירוע ייחודי, חסר תקדים וצריך לשמש את העולם כדי לחזור ולהיאבק על אותם ערכים יהודים ואוניברסלים, שהם היסודות המוסריים של הקיום האנושי".
שלו הכיר את ויזל יותר מ-20 שנה, ובין השניים הייתה ידידות עמוקה. "אלי חי מחוץ לישראל אבל היה קשור בכל מאודו לישראל. הוא לא העז אף פעם לבקר באופן פומבי או להטיף מוסר מאחר שהוא לא גר כאן. הוא הכיר באופן אישי את מרבית המנהיגים של ישראל והשמיע דעות אבל לא בפומבי. כשהציעו לו את משרת הנשיא הוא סרב כי הוא אמר שזה לא ראוי שאדם שלא חי כאן ונושא בעול היום יום יישא את המשרה. אבל הוא עקב יום יום אחרי החברה הישראלית והתהליכים שהיא עוברת, ובעיקר אחרי העוצמה המוסרית של החברה הישראלית. הוא היה שליח חשוב ביותר של העם היהודי. את דבר השליחות הוא נשא כסופר, חוקר, איש מוסר שנפגש עם מנהיגי עולם לעיתים מזומנות והעביר את המסר היהודי אוניברסלי".