אני מקווה שהתינוקת שלי לא תצא מעצבנת
אשתי תהתה השבוע מה נעשה אם הילדה תצא לא משהו. מעצבנת כזאת, חסרת חוש הומור או כל תכונה אחרת שתמנע ממנה מלהיות הילדה המגניבה שאנחנו רוצים לקבל. הרי בואו נודה באמת: אם יש לכם ילדים, סביר להניח שהם לא משהו
כרגע היא עדיין בתוך רחמה של אשתי. הילדה הקטנה שלי מתבשלת לה שם, על חום בינוני, כשבחוץ אנחנו מתבשלים על חום גבוה. יש בי חלק שמחכה שהיא כבר תצא, אבל אני לא יודע מה יוליד יום, ולכן אני נהנה מכל רגע שהיא עדיין איננה. זה לא רק בגלל החופש שלנו, שבינתיים נותר בעינו, אלא גם בשל החופש לדמיין איך היא תצא.
אשתי תהתה השבוע מה נעשה אם הילדה תצא לא משהו. מעצבנת כזאת, חסרת חוש הומור, או כל תכונה אחרת שתמנע ממנה מלהיות הילדה המגניבה שאנחנו רוצים לקבל. הרי בואו נודה באמת: אם יש לכם ילדים, סביר להניח שהם לא משהו. בלי לנקוב בשמות או להפנות אצבע מאשימה, בסך הכל, רוב הילדים הם בסדר, אבל חלקם ממש נאחס ורק בודדים הם מתת האל לקיום האנושי, וגם את זה תגלו הרבה אחרי שתספיקו להתאהב בהם, לשנוא אותם ולהתאהב בהם מחדש רק כדי לגלות שהם לא רואים אתכם ממטר ושמחים שהם יצאו כמו שהם, למרות שהם תוצר של שני הורים די ממוצעים.
אני עובר לי על סך התכונות שעלולה הילדה העתידית שלי לספוג דרך גנטיקה, כרומוזומים ומיצי קיום אחרים שהגיעו ממני, מאשתי, מהשליה ומהקולות שהיא שומעת מבחוץ כבר כמה חודשים (לא מיד יש לדבר הזה אוזניים מתפקדות, אתם יודעים). אני מנסה לבדוק אם אפשר להתמודד מראש או סתם להיזהר או לקוות, ואולי פשוט אפשר להגיד: מה שיהיה - הצילו.
הייתי רוצה לקוות שכמו אשתי, גם היא תהיה חמודה, ואני די בטוח שאני אקבל את זה כבר על ההתחלה, כי רוב היצורים הקטנים הם חמודים על ההתחלה. למעשה, הם חייבים להיות חמודים כדי שלא נאבד את סבלנותנו אל מול בכיים הבלתי פוסק. באופן כללי, מיניאטורות זה משהו חמוד מעצם הווייתו, כי אין דבר ממיס יותר מלראות דגם מיניאטורי של משהו שאנחנו אוהבים.
הייתי רוצה לקוות שהיא תהיה מצחיקה כמו אשתי, אבל בשביל זה היא צריכה לדעת לעשות קולות וחיקויים, וזה יגיע רק בשלב מאוחר יותר של הילדות. היא תצטרך גם להכיר ציטוטים נבחרים של מופעי סטנד-אפ וסרטי פולחן קומיים, ואני לא חושב שזה יקרה לפני גן חובה.
יש לי תחושה שכמו אמא שלה, גם היא תהיה חולמנית, וכשהיא תהיה שקועה במשהו שמעניין אותה - נגיד במשחק במכוניות צעצוע - היא לא תשמע אותי קורא לה שהגיע הזמן לארוחת הערב או שהבית נשרף. עם אמא כמו שלה, אני בטוח שהיא תצא אוהבת ורגישה ואכפתית, ומבחינתי אפשר לעצור פה. אבל יש לי חשש עמום שהיא עלולה להיות גם קצת בלגניסטית, ואני, חולה סדר שכמותי, אמצא את עצמי רודף אחרי שתי גברות בביתי שלי; מחזיר בגדים לארונות, סוגר דלתות ומגירות, מסדר בשלשות את הכריות בסלון לקריאת "הקשב", ובאופן כללי, משליט טרור על שתי יצורות שלא שמות עלי. אבל אני כבר רגיל לאחת כזאת, אז מילא.
הבעיה היא שהכרומוזומים לא עוצרים פה. היא כנראה תשאיל גם כמה ממני. אז יכול להיות שיהיה לה דמיון מפותח, ותחומי עניין מגוונים (שזה אומר שהיא תאהב כל מני ערוצים בטלוויזיה), ושהיא אפילו תהיה די נאה. אני רק מקווה שהיא לא תירש את הכתפיים שלי על רוחבן ושעירותן, ותסתפק בעיניים. שתקבל את גוון השיער שלי – בכיף, אבל לא את המרקם, על אף שהוא יכול לשמש לעת מצוא כאמצעי שפשוף יעיל בעת רחיצת כלים שגרתית.
אני מקווה שהיא לא תהיה מעצבנת כמו שאני לפעמים יודע להיות, ושהיא חס וחלילה לא תירש ממני את כישרון הריקוד המפוקפק. אני מקווה שכמונו, גם היא תאהב טיולים בטבע. ואם לא - בעיה שלה. היא תבוא איתנו ותלמד לסבול בשקט אוהלים, ופיפי במדבר ושעות נסיעה ארוכות. אני מקווה שהיא תאהב לקרוא, אבל לא תקרא מדורים בעיתונים אינטרנטיים כדי שהיא לא תגלה עד כמה אבא בנה עליה ותחשוב חלילה שהיא אכזבה. כי כמו כל הורה בינוני, גם אני בטוח שהיא תהיה הילדה הכי-הכי בעולם. הרי היא דומה כל כך לאדם שאני הכי אוהב. רק במיניאטורה. טיפשי, לא?
לפנייה לכתב/ת 
