ירושלים של מעלה: המלצות לפסטיבל הסרטים
לקראת פתיחתו של פסטיבל הסרטים ירושלים ה-33, התקבצו מבקרי ynet - שמוליק דובדבני, ארז דבורה ואמיר בוגן - כדי לצייד אתכם בכמה המלצות מתוך התוכנית המלאה. מהיצירות החדשות של כריסטי פויו, ערן קולירין הישראלי וניקולס ווינדינג רפן, ועד לצבא המוסרי ביותר גרסת דנמרק
מותו של לואי ה-14
לכתוב שסרטו של הבמאי הקטלאני אלברט סרה מיועד למיטיבי לכת קולנועיים יהיה בבחינת אנדרסטייטמנט. היצירה עוקבת אחר גוויעתו האיטית של המונרך שבכותרת, והיא מתרחשת רובה ככולה בחדר המיטות המלכותי בו הוא שרוע מוקף ברופאיו ואנשי החצר. זהו הרהור מרהיב חזותית ומאתגר בחוסר פשרנותו על היותו של האדם, כל אדם, גם אם הוא שליט נצחי, בר-חלוף, ועל שבריריותו של המצב האנושי.
ז'אן-פייר לאו בן ה-72, אחד האייקונים של הגל החדש הצרפתי, מעצב את דמותו של המלך כאחד האדם הדועך אל הבנאליות של המוות. זהו גם סרט מבריק על משמעות הזמן והמרחב, אך תקצר היריעה מלפרט.
סיירנבאדה
סרטו החדש של כריסטי פויו (ש"מותו של מר לזרסקו" שלו בישר את הרנסנס של הקולנוע הרומני לפני כעשור) מתנהל בדל"ת אמותיה של דירת שיכון בבוקרשט שאליה מתקבצים ובאים בני משפחה אחת לארוחה לזכר ראש השבט. באמצעות הדינמיקה ביניהם, בהדרגה ובאיטיות (אורכו של הסרט הוא כשלוש שעות) הסרט מנסח אבחנות מדויקות בדבר הטבע האנושי, פערי דורות, רומניה של העבר מול זו של ההווה, סודות ושקרים משפחתיים.
הארוחה שוב ושוב מתעכבת בפרפרזה על בונואל, ומעל הכל שורה רוחו המשועשעת של המת המיוצגת, כנראה, באמצעות המצלמה הממוקמת רוב הזמן במעבר בין החדרים. התוצאה היא דרמה קומית אנושית ומפוכחת, שהיא גם יצירה קולנועית תובענית ווירטואוזית. ומה לגבי שם הסרט? אל תשאלו כי לא תקבלו תשובה.
מעבר להרים ולגבעות
סרטו החדש של ערן קולירין, שהוקרן במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן ובפסטיבל דרום, מנסה ואף מצליח ללכוד את מהות ההוויה הישראלית. חייה המושלמים לכאורה של משפחה בורגנית ירושלמית החיה על קו התפר הולכים ומתפרקים אחרי שאבי המשפחה, איש צבא קבע לשעבר, מתקשה למצוא את מקומו באזרחות. מבט מדויק ואבסורדי ששולח יוצרו המוכשר של "ביקור התזמורת" במשבר קיומי סוריאליסטי שהוא כל כך אנחנו ושלנו, ואת המבט הזה קשה לתרגם למילים.
ווינר
סרט דוקומנטרי מבריק ומשעשע המשלב עיסוק עדכני בכוחה של המדיה הדיגיטלית עם הצצה מרתקת אל אחורי הקלעים של מסע בחירות. סרטם של ג'וש קריגמן ואליס סטיינברג עוקב אחר נסיקתו של אנתוני ווינר, לשעבר חבר קונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית, שהתמודד על ראשות עיריית ניו יורק וקרס פוליטית בעקבות שערוריות מין.
הסרט יוצר אצל הצופה תנועה בין סימפטיה ותיעוב כלפי האיש היהיר והיוקד שבמרכזו, והסצינה שבה הוא ופמלייתו חומקים מהתקשורת המשחרת לטרף דרך סניף מקדונלד'ס מעידה פעם נוספת על כך שהתיעוד עולה על כל בדיון.
(שמוליק דובדבני)
היצ'קוק/טריפו
בשנת 1962 ערך הבמאי והמבקר החשוב (והצעיר) פרנסואה טריפו ראיון של שבוע עם אלפרד היצ'קוק - מי שנחשב בעיני רבים לגדול במאי הקולנוע בכל הזמנים. היצ'קוק הסביר, כפי שאף יוצר לפניו לא עשה, את הטכניקות הקולנועיות בהן הוא משתמש ומה שעומד מאחוריהן. ארבע שנים לאחר מכן יצא התמלול של הראיון כספר מכונן שעליו גדלו דורות של במאים.
"היצ'קוק/טריפו", סרטו התיעודי של קנת' ג'ונס, חוזר אל תמלולי השיחות ומשלב קטעים מתוך סרטיו של היצ'קוק כהדגמה מוחשית לנאמר. תובנות נוספות על סרטיו של היצ'קוק ועל השפעת הספר עולות מהתייחסות של בימאים עכשוויים כמו דיוויד פינצ'ר, ווס אנדרסון וריצ'ארד לינקלייטר.
דוגמניות ושדים
השם העברי שניתן ל"The Neon Demon" של ניקולס וינדינג ראפן ("דרייב") אינו מוצלח במיוחד, אבל זהו מותחן אימה מסוגן להפליא, וברגעי השיא גם חולני למדי, על ג'סי בת ה-16 (אל פנינג) שמגיעה ללוס אנג'לס להיות דוגמנית. אלמנט היופי והנוכחות המסתורית שלה שם אותה במסלול המהיר להצלחה, אך הדוגמנות אינה רק הצגה של הגוף כאובייקט מושלם. בסרטו של הבמאי הדני, ריטוש גוף אינו רק פעולה המתבצעת בתיקון דיגיטלי של מה שצולם.
הסרט, שזכה ללא מעט ביקורות איומות לאחר הקרנתו בפסטיבל קאן השנה, הוא עבודה מעניינת שצפויה להיות נושא חם לוויכוחים במסדרונות הסינמטק. אין זה פלא בהיותו מכיל השפעות ניכרות מעבודותיהם של במאים כמו סטנלי קובריק, בריאן דה פאלמה, פול ורהובן ואלחנדרו חודרובסקי.
מייפלתורפ: הביטו בתמונות
אמן פרובוקטיבי נוסף שעבודותיו מציגות שילוב של אסתטיקה קיצונית וגופניות (שלא מעטים יגדירו כ"פורנוגרפית") הוא הצלם המנוח רוברט מייפלתורפ. סרטם התיעודי של פנטון ביילי ורנדי ברבאטו הוא הצגה מקיפה של מהלך חייו עד מותו ממחלת האיידס ב-1989. הסרט, שניכר בו כי התבסס על עבודת הפקה ותחקיר מרשימים בהיקפם, מגיע לאנשים שהיו חלק מחייו, ומציג מספר יוצא דופן של צילומים תוך ניסיון להציבם בתוך הקשר אסתטי, פוליטי וביוגרפי של האמן.
לב של כלב
המוזיקאית ואמנית המיצג האמריקאית לורי אנדרסון תתארח בפסטיבל ותציג את סרטה יוצא דופן והראוי ביותר. מי שמכיר את עבודותיה הקודמות יכול לצפות לסרט ייחודי מבחינה סגנונית, לתובנות משעשעות ולעיתים מבריקות, לחיבורים מוזיקליים ו-ויזואליים יוצאי דופן. כל זה אכן קיים, אך הסרט - שבמרכזו עומדת לולה-בל, כלבת הרט-טרייר האהובה של אנדרסון - מכיל גם אלמנט רגשי רב עוצמה.
אנדרסון מתבוננת היטב בכלבתה וחושבת על האופן בו היא חווה את העולם. נקודת מוצא זו מובילה אותה, בין השאר, גם לניו-יורק שלאחר ה-11 בספטמבר, לספר המתים הטיבטי, ולבעלה שמת לפני כשנתיים וחצי – המוזיקאי המחונן לו ריד.
(ארז דבורה)
מלחמה
לסקנדינבים אין את הצרות שלנו - כך אנחנו הישראלים נוהגים להצהיר, במעין התנשאות מזרח תיכונית, המחפה על חוסר אונים ערכי. "מלחמה", הדרמה המרתקת שהייתה מועמדת לאוסקר הזר מתחוללת סביב סיטואציה המוכרת לנו משדה הקרב ונעה אל חיק המשפחה ובית המשפט בדנמרק. אחרי שעימת מלחים חיוורים עם פיראטים סומלים במותחן "חטיפה" המצוין שלו, טוביאס לינדהולם ממשיך לחתור אל נקודות החיכוך שבין העולם השלישי המחוספס לחברה המערבית הצדקנית - כשבתווך נמצאים בני אנוש.
פילו אסבק (יורון גרייג'וי מ"משחקי הכס"), שכיכב כספן חטוף בשירות לינדהולם ב-2012, הוא הפעם קצין דני באפגניסטן שהחלטה שלו תחת אש מעמידה אותו בדיעבד במבחן מוסרי מול חייליו, מפקדיו, אשתו וילדיו והחברה הדנית ככלל.
דרורים
סוד הקסם האיסלנדי נותר לא מפוענח. איך יתכן שמתוך אומה קטנה כל כך יצא כל כך הרבה כישרון במוזיקה, באמנות, ועכשיו מסתבר גם בכדורגל? הנסיקה הקולנועית של האי הארקטי נמצאת בעיצומה, ואחרי "איילים" (שיוצרו גרימור האקונרסון יתארח בפסטיבל) שהיה ללהיט פסטיבלים מקאן ועד חיפה, מגיע עוד סרט עם שם של בעלי חיים והמון אנושיות.
"דרורים" של רונאר רונארסון מלווה נער עדין שנאלץ לעזוב את העיר ולשוב לכפר בו גדל כדי לחיות בחיק אביו האלכוהוליסט הפורק כל עול. מה שמתחיל כדרמת התבגרות מעודנת ושגרתית, הופך בחלקו השני לסרט נוקב, חושפני מבחינה נפשית ופיזית. תמהיל מפתיע של רוך וגסות. לא בטוח שהוא ידבר לנוער, אך בהחלט מדבר עליו.
אווקריוס
לא ברור איך זה קרה, אבל סוניה בראגה החמיצה את פרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן האחרון, וזאת למרות התמסרותה הבלתי מתפשרת לסרטו היפה של קלבר מנדונצ'ה פיליו הברזילאי.
בראגה ("נשיקת אשת העכביש") מגלמת אישה מתבגרת שניצחה את מחלת הסרטן, ובעזרת המון נחישות, אסרטיביות ואופטימיות יוצאת למאבק מול נדל"ניסטים שאפתנים ורבי עוצמה שיעשו הכל על מנת לסלקה מדירתה. אבל הדיירת הסוררת לא מוכנה לוותר על הבית בו גדלה, הפונה לחוף וגורם לה לקום כל בוקר עם חיוך. לא בשביל הכרישים הקפיטליסטים שצרים עליה. שגרת יומה מלבבת, המאבק שלה מלא השראה.
אבולוציה
לבמאית הצרפתיה ממוצא בוסני לוסיל חאדז'יחלילוביץ' שם בלתי מתקבל על הלשון, וסרט האימה המסוגנן שלה אינו מתקבל על הדעת. אין בו סיפור של ממש, לא כזה שניתן לעקוב אחריו ולתאר במלים, אך יש בו עושר ויזואלי מהפנט, מהסוג שראינו בעבר בירושלים ב"מתחת לעור" של ג'ונתן גלייזר.
הפעם אין פה את סקרלט ג'והנסון עירומה כדי שתמשוך את כל תשומת הלב, אבל יש צילומים תת-ימיים מרהיבים, אלמוגים, כוכבי ים, וגם קהילת נשים מסתוריות באי בודד המטפחות ילדים תמימים ממניעים חשודים. אפשר להגיד שגם פה קורים דברים מתחת לעור. חאדז'יחלילוביץ' (תסריטאית "Enter The Void") שופכת עליהם מעט אור.
(אמיר בוגן)
פסטיבל הסרטים ירושלים ה-33 יפתח ביום ה' הקרוב (7 ביולי) עם אירוע הפתיחה בבריכת הסולטן בבירה, במהלכו יוקרן "חולייטה" סרטו החדש של פדרו אלמודובר. הפסטיבל ימשך 11 ימים עד לנעילתו ב-17 ביולי.
לפנייה לכתב/ת 
