המסע האיטי בחזרה לעצמי

הי שמי אור, אני בת 27 ולפני 7 שנים התחלתי לחיות. רק לפני 7 שנים, למה מה קרה?? אז ככה, בגיל 20 עברתי משבר נפשי והובחנתי כסובלת מ"הפרעה דיכאונית", סבלתי מדיכאון, חרדות ומחשבות אובדניות.

אבל, אחרי שנים של חרדות ודיכאון לא מאובחן סוף סוף הלכתי לטיפול. תוך כדי השנתיים הראשונות התחלתי את המסע האיטי לחזרה לעצמי.

אחרי שנה של טיפול פרטי עברתי לטיפול באישפוז יום בבי"ח באזורי, שם גיליתי שאני לא לבד ויש עוד כמוני שמתמודדים עם הפרעות כאלו ואחרות - זה היה יום מאוד משמעותי בחיי.

"גיליתי שאני לא לבד ויש עוד כמוני שמתמודדים עם הפרעות כאלו ואחרות" . אור היזמי

אחת המטרות שעלו בטיפולים היה לעזוב את הבית וללמוד להיות יותר עצמאית בחיי. כך הגעתי ל"מכון סאמיט" בירושלים שעוסק בקידום ושיקום צעירים נפגעי נפש וכבר 4 עונות שאני משתתפת בקבוצת התאטרון של מכון סאמיט.

בתחילה הייתי ביחידת המבוגרים הצעירים - וואו זה היה נפלא, 20 חבר'ה וכולם מתמודדים, אני לא לבד בעולם...!!! יכולנו לדבר על הכל, וכולנו הבנו אחד את השני - הקשיים, החיים, הילדות, הבגרות, השוני שהרגשנו עוד בהיותנו פיצ'קלה.

שיתפתי את הקהל ברצון שלי להכיר בחור ואיך המשפחה מתייחסת אל הרווקות המאוחרת שלי

איך הגעתי לקבוצת התאטרון? הרומן התחיל מביקור של דנה המדריכה לתאטרון ביחידה שבה שהיתי ועל הרגע הראשון כבר הייתי בטוחה שאני הולכת על זה!

קבוצת התאטרון היא עוד דרך בשבילי לטפל ולעבד קשיים רגשיים, דפוסים מכאיבים ולהתבונן ביחסים הבינאישיים עם אנשים. הקבוצה מאפשרת לי ביטוי גם דרך כתיבה - דרך יצירתית שקל לי להביע את עצמי. כמו בעונה השנייה שבה כתבתי את הטקסט שהצגתי - בו שיתפתי את הקהל ברצון שלי להכיר בחור ואיך המשפחה מתייחסת אל הרווקות המאוחרת שלי.

"לפעמים עיני נוגות אבל אני כבר רואה רסיסים של אור".

לא קלה דרכי בקבוצה- אני מתמודדת עם הקשיים שאני מכירה מחיי היומיום בתוך קבוצה מצומצמת וכמו בשיר אני מרגישה שההרים גבוהים מדי בשבילי והדרכים משתבשות תחת רגליי, אבל יש לי את התמיכה והעזרה לה אני צריכה, אם זה המדריכים והחברים בתאטרון אם זה המטפלים שלי ובעיקר המשפחה, כן- לפעמים עיני נוגות אבל אני כבר רואה רסיסים של אור.

לבסוף, אשתף אתכם בקטע שהצגתי לחבריי לתיאטרון אותו כתבתי ביימתי והצגתי, קטע קצר על הקושי שלי עם לקויות הלמידה מהן אני סובלת: