"את המת הזה, בתוך עצמי, אני מקווה למצוא שוב". כתבי אלי ויזל ז"ל

במהלך השנים העלה אלי ויזל על הכתב את רגשותיו, מחשבותיו וטענותיו הביקורתיות ב"ידיעות אחרונות". הוא היה הקול של ניצולי השואה, ובין מאות הכתבות על משפט אייכמן, היחס לניצולי השואה שנותרו ומערכת היחסים החדשה עם גרמניה, הצליח ויזל להצביע על פצעים פתוחים בחברה הישראלית ובדרכו שלו להראות לקוראים תפיסת עולם מנקודת מבט מיוחדת ושונה. אמש הוא הלך לעולמו והוא בן 87.

מספידים את אלי ויזל

אובמה: "אלי ויזל היה מצפונו של העולם" 

ריבלין: "ויזל - אחד מגיבוריו של העם היהודי"

לחצו על הכתבות להגדלה:

(צילום: AFP)

אדולף אייכמן ופושעי מלחמה נאצים היו נושא מרכזי בכתביו של ויזל. במרס 2000 פורסם יומנו האישי של הפושע הנאצי שנכתב בזמן שהותו בכלא הישראלי, במהלך המשפט שבו הוא נידון למוות. רבים הופתעו מעצם קיומו של היומן, אך לא ויזל. "כתב יומן? ודאי שכתב. אני זוכר אותו. ימים ארוכים ביליתי בבית העם בירושלים. האזנתי לעדים, התרגשתי מדבריהם הפשוטים והכואבים, מדמעותיהם העצורות. כל מי שראה אותו בתא הזכוכית יושב ורושם, שקוע במחשבותיו, יכול היה לשער לעצמו שאדם כמוהו רוצה שדעותיו על המשפט ועל עצמו יישמעו בעולם.

אדריכל הפתרון הסופי היה בנאלי

"גם אני התבוננתי בו ללא הפסק. כל כך רציתי להאמין שהוא אינו שייך למין האנושי, שאין כל קשר, שלא יכול להיות קשר קיומי כלשהו בינו לביני. האם נמצא ביומן שלו משהו מהפחד שהטיל על קורבנותיו? משהו מהפחד ההוא נותר גם בי בהביטי עליו בתא הזכוכית בירושלים – ואולי בקוראי את יומניו".

במאי 1987 נפתח בצרפת משפטו של "הקצב מליון", הפושע הנאצי קלאוס ברבי, שהיה ראש הגסטאפו בעיר ליון. לאחר שעקב באדיקות אחרי משפטו אל אייכמן ואף הגיע לישראל במיוחד כדי לראותו העלה ויזל על הכתב את הרהוריו לגבי המשפט הקרב, ותהה אם הפושע הזה יהיה זהה לקודמו. "אדולף אייכמן נראה נורמלי למדי, אדם ככל האדם. הוא ישן היטב, אכל בתיאבון, התבטא בבהירות והיה מסוגל לחייך בשעת הצורך. אדריכל הפתרון הסופי היה בנאלי, כפי שאמרה חנה ארנדט. האם גם עכשיו ייאמרו דברים דומים על קלאוס ברבי, שהיה חשוב פחות אבל ביצע עבודה אכזרית לא פחות? איש אינו יודע כיצד יסתיים הסיפור, אך אנו יודעים איך הוא החל".

אלי ויזל ב-2005 עם הדלאי למה(צילום: AFP)

"הם חיו כאילו על אי בודד"

מדי פעם היה ויזל מרשה לעצמו לחלוק את סיפורי ילדותו. הוא לא אהב לדבר על ילדותו וזיכרונותיו האישיים, וחשב שלפעמים אין מילים שיוכלו לתאר את הזוועות שהתרחשו בתקופת השואה. באפריל 1969 חשף ויזל זיכרון אישי מחג הפסח האחרון בבית אביו. "הייתי רוצה לחיות מחדש את הפסח האחרון בבית אבי, הדבר אינו עולה בידי. והנה היה זמן שחשבתי שאוכל, שאהיה חייב לזכור אותו במשך כל ימי חיי. ברחוב היהודים הרוגש והסואן היו הסוחרים שמחים בחלקם. העסקים היו טובים. והמלחמה בכל זה? רק מספר אנשים שכינום יודעי דבר דיברו עליה. הם לא היו כל כך מעודכנים.

"בפחות משישה שבועות התעוררו יהודי סיגט כדי למות. מחוץ לזמן ומחוץ לדמיון. לגביהם המלחמה הייתה עתידה להסתיים בצד השני של הגבול, רחוק, אי שם בפולין. לא ידעתי את המתרחש סביבי, כיום זה נראה לי בלתי מובן, בלתי ייאמן. יהודי סיגט לא ידעו עד לרגע האחרון מה צפוי להם. הם חיו כאילו על אי בודד. איש לא מצא לנכון להודיע לנו על כך, להזהירנו".

אלי ויזל, ברק אובמה ואנגלה מרקל בבוכנוואלד(צילום: AFP)

ויזל דיבר רבות בשם כל ניצולי השואה. במוסף יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות" בשנת 1979 ניסה ויזל להסביר את הצורך של ניצולי השואה בהגנה למרות חלוף השנים. "מעשה טירוף לכאורה: עתירה בשם הניצולים? עכשיו? מקץ שנים כה רבות? העבר? הלוא הוא חלף עם המתים, הוטמן בקרב ההיסטוריה. לשם מה זקוקים, אפוא, הניצולים לסנגוריה? ואף על פי כן זקוקים הם להגנה, ממש כמו הקורבנות בשעתם. השוני הוא רק בכך שלגבי הקורבנות, איחרנו את המועד".

ויזל גם גינה את המבקרים אשר אינם יכולים להבין בכלל את שעבר על אותם ניצולים, "ועל כן אני אומר לכם: אתם אשר לא התנסיתם בחרדתם, אשר אינכם מדברים בלשונם, אשר אינכם מבכים את מתיהם - חשבו היטב לפני שאתם פוגעים בהם, לפני שאתם בוגדים בהם בלשונותיכם. המתינו עד שאחרון הניצולים, אחרון העדים, יצטרף לתהלוכה הארוכה של רוחות-רפאים דוממים. שמשפטם יזעזע את העולם וירעיד את אמות-הספים בבוא יום דין. המתינו!"

זיכרון של האדמה ושל השמיים

בשנת 1986 חזר ויזל לברלין, "מסע בעקבות הזיכרון" הוא קרא לו. "באתי כדי לחפש זיכרון. של האדמה כמו גם של השמיים". לביקורו בגרמניה היה גם אופי רשמי, בצורת כינוסה של הוועדה הגרמנית-אמריקנית ללימוד וזיכרון. ויזל סיפר בכתביו על התחושות בחזרה לאדמת גרמניה. "רוחות הרפאים עדיין שם. בלב כבד אני בוחן את הקירות, את אבני הרחוב, את העצים העירומים, את העננים האפורים-כהים. ברלין עיר רדופת רוחות. כל שם מעורר שם אחר, כך גם כל פרצוף. האם האנשים יודעים כי המתים הולכים אחריהם לכל מקום, מרגלים אחריהם?

ויזל מקבל עיטור אזרח כבוד של ירושלים מראש העיר ניר ברקת(צילום: ניר אריאלי)

"האם הפינות החבויות בצללים זוכרות?"

"את המת הזה, בתוך עצמי, אני מקווה למצוא שוב. כבר ביקרתי בגרמניה קודם לכן. 20 שנה קודם לכן. רציתי לראות במו עיניי את הגברים והנשים, אשר חשבתי שאני יכול וצריך לשנוא. אחר ההיסטוריה הזאת אני תר בקירות ובעננים. אנחנו נמצאים בבניין גדול ויפה בפרברי ברלין. החלונות נשקפים אל גן, ומעבר לו - אגם. אני חש מתיחות, מתיחות עד לנקודה של כאב. אני סוקר במבטי את השולחן, הכיסאות, הנברשות, האור, הפינות החבויות בצללים, האם הם זוכרים?"

ויזל נולד למשפחה דתית-אורתודכסית בעיר סיגט בצפון טרנסילבניה ברומניה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נשלחה משפחתו למחנות הריכוז. הוריו ואחותו הקטנה ניספו בשואה, בעוד הוא ושתי אחיותיו הגדולות נותרו בחיים. לאחר ששוחרר ממחנה בוכנוולד עבר לפריז, ושם למד באוניברסיטת סורבון ועבד כעיתונאי. בשנת 1952 התחיל לעבוד עבור העיתון "ידיעות אחרונות". ב-1956 עבר לארצות הברית ושם קבע את משכנו.

כתיבתו של ויזל שזורה במוטיבים חסידיים וקבליים מובהקים. בנוסף הוא הרבה לעסוק בהתלבטות האדם היהודי בשאלת קיומו של האל.

הדיון הנודע שלו בספרו "הלילה" בסוגיית "מות האלוהים" ובמשבר האמונה האישי שלו בעקבות השואה, היכה גלים בציבור היהודי ואף מעבר לו. לימים הוא הסביר כי תשובתו לשאלתו הרטורית "היכן אלוהים?... הנהו. הוא תלוי כאן על הגרדום" - הייתה ביטוי לאמונה, פצועה אמנם, אך בכל זאת אמונה שעדיין חיה בו.

ויזל זכה בפרסים נוספים על פועלו. בשנת 1992 הוא קיבל את פרס מדליית החירות הנשיאותית, העיטור הגבוה ביותר המוענק לאזרח בארצות הברית, שמוענק על-ידי הנשיא. בין היתר הוא גם קיבל את אות הנשיא מהנשיא לשעבר שמעון פרס בנובמבר 2013.

ויזל פעל למען קורבנות מעשי דיכוי בעולם באשר הם. על פועלו נגד גילויי אנטישמיות ונגד גילויי גזענות כלפי קבוצות מיעוט בחברה, ועל תרומתו לקידום זכויות האדם ולחיזוק ערכי הצדק, השוויון והסובלנות בחברה, זכה בפרס נובל לשלום. ויזל כתב 47 ספרים, מהם ארבעה העוסקים במישרין בשואת העם היהודי ובסבלן של קהילות נוספות שנרדפו על-ידי הנאצים. כמו כן הוא כתב מאמרים רבים והרצה ברחבי העולם נגד רדיפת עמים, גזעים וקבוצות חלשות בעולם.