גיבור על או רוצח מטורף? גלגוליו של הדוד סם
מכרזות גיוס למלחמה, דרך דמות קומיקס שנלחמת ברשע ועד כוכב סרטי אימה - דמותו של הדוד סם, הסמל האמריקני האולטימטיבי, עברה שינויים במהלך השנים. יום העצמאות של ארצות הברית הוא זמן טוב לבדוק מי הוא האיש עם הזקן והכובע, שהפך לחלק בלתי נפרד מהפסים והכוכבים
זה התחיל בפוסטר. לא של בלונדינית לוהטת בביקיני, אלא של גבר מזוקן שחובש מגבעת ולובש חליפה, ושולח אצבע סמכותית לעברך. "אני רוצה אותך", נכתב בגדול תחת דמות הברנש לבן השיער. לא, הוא לא מעוניין בבילוי לילי. מתברר שהוא קורא לנו להתגייס לצבא האמריקני. כיום קשה לדמיין איך כרזה פרסומית לא סקסית בעליל תסחוף את הצעירים, אבל אי אז בתחילת המאה שעברה, זה עבד. הפוסטר שעיצב ג'יימס מוטגומרי פלאג ב-1917 קידם את גיוסם של המונים למלחמת העולם הראשונה, וקיבע את הדוד סם כאייקון תרבותי, אפילו גיבור על.
כנציגם הבדיוני של השלטונות בארצות הברית, הדוד סם השתלב מדי פעם בסיפורים פטריוטיים ואף בסאטירות פוליטיות, אולם היה זה אותו פוסטר של ג'.מ. פלאג שהנגיש אותו לציבור הרחב, הקפיץ את מעמדו והפיח בו חיים כגיבור בפני עצמו. ובעקבות ההצלחה חסרת התקדים, הוא נקרא שוב למילואים - במלחמת העולם השנייה. הפעם זו לא היתה רק כרזת גיוס. הוא יצא להילחם בהיטלר ושותפיו המרושעים בשטח – כלומר מעל דפי הקומיקס.
עם התגברות העימות מול הנאצים, תדירות הופעתו של הדוד סם בעמודי חוברות הקומיקס השונות היתה גבוהה יותר. הוא יצא להילחם מול משחתות יפניות וגדודי הנאצים, ואף ניצב לעימות אחד על אחד מול היטלר בכבודו ובעצמו. היו לו אינספור כוחות על – ראיית העתיד, שינוי ממדים, ריצה וקפיצה, וכמובן אל-מוות. בכוח הנחישות והרוח הפטריוטית הוא הצליח להביס את אויביו על הנייר באופן יעיל הרבה יותר מאשר החיילים האמריקנים שהלכו בעקבותיו במציאות אל אדמת הבוץ המדממת של אירופה.
שנים עברו, מלחמת העולם השנייה הסתיימה. לא היה יותר גאה מהדוד סם, או מובטל כמוהו. חברת נשיונל קומיקס חדלה להתקיים בפני עצמה והתמזגה עם כמה ממתחרותיה לכדי DC קומיקס. בשנות ה-70 – כשלושים שנה אחרי – נמצאה הדרך להשיבו לגלגול נוסף. לצורך כך נוצר יקום אלטרנטיבי בו הנאצים הם אלה שניצחו במלחמה. דוד סם מלא הכריזמה הוביל את נבחרת לוחמי החופש כדי להיאבק בשליטים הנבזיים בעזרת כוחותיהם האדירים. מאז גיבורנו נעלם באופן רשמי, אבל אפשר אולי לזהות גלגול שלו בעולם של מארוול דווקא, שם נסק אל המרומים כסמואל ווילסון - הלא הוא פלקון, גיבור העל האפרו-אמריקני שנלחם לצדו של קפטן אמריקה.
מול תהילת הקומיקס של הדוד סם, זו הקולנועית נותרה דלילה יחסית. מצד אחד זה קצת מוזר בהתחשב בשגשוג של ז'אנר הסופר-הירוז בתרבות הפופולארית. מצד שני, אנשים מזוקנים כסופי שיער לא אופנתיים, שמתכווצים ונמתחים ולובשים חליפה מהמאה ה-19 ומבטאים קלישאות פטריוטיות מן העבר, הם לא בדיוק החומר הטבעי ללהיט קופתי.
דמיינו לעצמכם כמה מגוחך היה לראות את הברנש הטרחן רץ, מרביץ, ושואג ססמאות על צדק ושיוויון בסרט אקשן רב תקציב לצד גיבורי DC קומיקס סופרמן ובאטמן, או אפילו במארוול לצד הנוקמים (למרות שסמואל ווילסון בגילומו של אנתוני מקי נוכח בסרטי "קפטן אמריקה", אבל בהתחשב בעובדה שהוא אפרו-אמריקני צעיר וחסון ולא גבעול מקשיש ומזוקן, ובמקום חליפה בכחול-לבן-אדום יש לו אפוד וכנפיים - נמשיך לראות בו פלקון, ולא הדוד סם). אפשר לשער שפרויקט שכזה היה נידון לכישלון בבתי הקולנוע, אלא אם כן היה מתקבל כפארודיה.
ואכן, רוב הייצוגים הקולנועיים והטלוויזיונים של הדוד סם נגועים באלמנט פארודי. משהו שמהדהד רוח פטריוטית תמימה, מלאת פאתוס, ונטולת ציניות מהמאה הקודמת. למעשה, למעט הופעה באחד מפרקי מותחן הסריאלז "The egale's Eye" של האחים וורטון ב-1918, קשה ולמעשה בלתי אפשרי למצוא את גיבורנו כדמות רצינית בקולנוע. אולי פשוט בגלל שהיא רצינית מדי. במקום להיות סמל גאה ללאומיות האמריקנית, הדוד סם הפך למושא הביקורת נגדה. כך למשל חברי מונטי פייתון הבריטים שלעגו לו ב"ועכשיו למשהו שונה לגמרי" מ-1971 בקטע אנימציה שיצר טרי גיליאם, ובו הדוד מככב בסרטון הסברה נגד עששת, כלומר קומוניזם:
ארבע שנים לאחר מכן, הדוד סם לקח את כל היוקרה הפוליטית שלו והניח אותה לטובת הקמפיין של המועמדת המפתיעה לבית הלבן, כוכבת הסרט הכחול לינדה לאבלייס. כל זאת כחלק מבדיחה משעשעת בה הסבא החביב (בגילומו של רוברט סימונדס) הולך עם הזרם ומצטרף לקהל התומכים של כוכבת הפורנו שכבשה את ארצות הברית דרך אולמות ההקרנה הדביקים ב"גרון עמוק" ומנסה לעשות זאת שוב דרך הקלפיות במהתלה "לינדה לאבלייס לנשיאות" של קלאודיו גוזמן מ-1975:
הסאטירה העוקצנית על חשבונו של הדוד סם, כפי שבאה גם בסרט הדוקומנטרי "An Inconvenient Tax" מ-2010, הפכה את דמותו מביטוי פטריוטי לאומי לכזה המייצג את הממשל הפוליטי האמריקני המיושן, הצדקני והמושחת. זה שגם דונלד טראמפ עוקץ בימים אלה, וגם הוא לדעת רבים פארודיה. יש אחרים שרואים בעיני רוחם את טראמפ כסרט אימה שעומד להתממש בארצות הברית של היום. וכך גם במקרה של הדוד סם - שדמותו מככבת בלהיט האימה העכשווי "הטיהור: שנת בחירות" ("The Purge: Election Year") שנוצר בהשראת הקרקס הפוליטי של היום.
בעצם הדוד סם לא מופיע פה בעצמו, אלא אזרח מן השורה שבוחר ללבוש חליפת כחול-לבן-אדום, מסכה מזוקנת וגם קלצ'ניקוב. זה קורה לרגל האירוע סביבו הסרט נסוב - הטיהור שמתקיים אחת לשנה בארצות הברית העתידית, ובמהלכו כל החוקים חסרי תוקף וכך גם רשויות השלטון למשך 12 שעות. אחד ממנהיגי הכנופיות המאולתרות שיוצאות לרחובות מתחפש לאותו גיבור לאומי, שהופך למטורף רצחני.
"הטיהור: שנת בחירות" מגיע עשרים שנה אחרי סרט אימה אחר - שהוא למעשה היצירה הקולנועית היחידה שהוקדשה לדוד סם, ושמה פשוט "Uncle Sam". הבמאי וויליאם לוסטיג יצר את הזוועתון שיצא לאקרנים ב-4 ביולי 1997. רק טבעי, כיוון שהעלילה מתרחשת במהלך ההכנות לקראת יום העצמאות האמריקני, כשברקע הדי המלחמה של צבא ארצות הברית בעיראק. ומה הדוד סם קשור לזה? גלגול מרושע שלו מתנחל בגופו החרוך של חייל שמסוקו התרסק ושמו באופן מפתיע - סם. אחרי שהוא חוזר לבית המשפחה בארון מתים, הוא יוצא ממנו, לובש את התלבושת המסורתית של הדוד, מצטייד בסכין, גרזן ושאר כלי משחית ויוצא להרוג.
הדוד סם יוצא לנקום את אובדן הרוח הפטריוטית של ארצות הברית הישנה והטובה. הוא טובח במשתמטים, בעברייני מס, בשורפי דגלים, במשחיתי מצבות ובפוליטיקאים שקרנים. את מסע הקטל שלו אמור לעצור איכשהו שריף אפרו-אמריקני בגילומו של אייזק הייס, אמן הבלוז המנוח.
פעם הדוד סם היה קורע לגזרים את אויביה של אמריקה מבחוץ, עכשיו הוא עושה זאת לאלה שבפנים. אבל יותר מכל הוא מבטא כיום את התמסמסות הרוח האמריקנית. היא כבר מזמן לא מה שהייתה פעם. הציבור הרבה יותר ספקן לגביה. מי שמחזיר את הדוד סם בכוח לתודעה התרבותית האמריקנית עושה זאת בקריצה, כדי להצחיק או להפחיד. באידיאולוגיה הגדולה אין מאמינים רבים. התמימות אבדה. ומי שינסה לעשות זאת בכוח, צפוי לגורל דומה לזה של "העי"ג" של סטיבן ספילברג על ענק מזוקן, אדיב, ולא רלוונטי מסתבר. בטבלת שוברי הקופות העדכנית הוא ניצב במקום הרביעי - אחרי "הטיהור: שנת הבחירות" שעלה פחות מעשירית מתקציבו.
