"פריסילה מלכת המדבר" בתל אביב: הדיוות טוענות לכתר גם בישראל
העיבוד הבימתי של סרט הקאלט "פריסילה מלכת המדבר" הגיע הישר מלונדון להיכל ביד אליהו, שלא ממש התאים להפקה. זה לא הפריע לג'ייסון דונובן, לתלבושות הסגנוניות ולמוזיקה לבדר ולשעשע. ומשהו לתשומת לב הקהל הישראלי: הכוכבים הגיעו מרחוק, נסו קצת להתקרב אליהם ולשיר
לפרקים זה נראה כמו הזיה גמורה. באמצע החיים הסוערים והלא-הכי-פשוטים בלשון המעטה שלנו כאן בארץ הלבנט, נחת אוטובוס ורוד ונוצץ בלב תל אביב, וסביבו שלל מלכות דראג עם תלבושות צבעוניות שרוקדות ושרות. אבל אולי דווקא בגלל זה, הייתה זו בחירה לא רעה בכלל להתנתק לכמעט שלוש שעות מחיי היום יום באדיבות ההפקה המקורית מלונדון של "פריסילה מלכת המדבר" שעלתה לראשונה בישראל אמש (ב') בהיכל מנורה מבטחים (היכל נוקיה) בתל אביב.
למי שהספיק לשכוח את סרט הקאלט או שפשוט לא היה שם כשזה קרה (בכל זאת, עברו 22 שנה מאז) נספר בקצרה שהעלילה הלא מאוד חשובה מתמקדת בשלוש מלכות דראג אוסטרליות היוצאות למסע הופעות ותוך כדי כך למסע אישי בינן לבין עצמן בערבות דאון אנדר. על הדרך הן פוגשות בטיפוסים שונים ומשונים, מתמודדות עם חוסר הקבלה של גברים הלבושים בבגדי נשים ובעיקר מנסות למצוא את מקומן בעולם הסטרייטי.
התרגום המחזמרי של הסרט המונומנטלי מ-1994 מעניין, שכן יסודות הדראג למעשה מתנגשים באלה של המיוזיקל. בעוד שהפרפורמרים/פרפורמריות אמורים לשיר ליפ-סינק, כלומר "לעשות עם השפתיים" לצלילי שירים של אחרים, המחזמר מבוסס על שירה.
אי לכך גויסו שלוש ה"דיוות" המדהימות ליסה מרי הולמס, לורה מנזל וקתרין מורט, התלויות לאורך רוב המופע מהאוויר, ומבצעות את הלהיטים הגדולים והמוכרים מהסרט. הן מסייעות, או אפילו מצילות, את יכולות השירה של השחקנים על הבמה.
אה, כן, השחקנים. את דמותו של טיק, התפקיד הראשי במחזמר, מגלם ג'ייסון דונובן (כוכב העבר הזכור מהסדרה "שכנים שכנים" ומהדואט עם קיילי מינוג). וכן, הוא מופיע פה בתור דראג קווין. לצדו השתיים/שניים האחרים: סיימון גרין בתור ברנדט, ואדם ביילי כאדם/פלישיה הצעיר/ה הקופצני/ת.
השלושה עושים עבודה מצוינת רוב הזמן כממלאי מקומם של כוכבי הסרט המקוריים (הוגו וויבינג, טרנס סטמפ וגאי פירס) ומשחקים מעולה. עם זאת, לא פעם הם מנסים לגעת ולא מצליחים כפי שהיינו מצפים - לרבות ברנדט הכל כך דומיננטית בגרסה הקולנועית (סטמפ). פה היא קצת פחות מצליחה לרגש ולהעביר את מאווייה של מי שנולדה כילד בשם ראלף, הלכה עם האמת שלה עד הסוף ושינתה את מינה.
עוד ראוי לציין באדפטציה הבימתית של הסרט את הבדיחות האוסטרליות וההומור העצמי ("הייתי מעריץ של ג'ייסון דונובן!") שעושים כבוד לגרסה המקורית ולתרבות האוסטרלית, כמו גם את המבטא המזוהה עם העם היושב ביבשת התחתונה.
אבל המשולש המשמעותי במחזמר - כל מחזמר - יהיה לנצח השירים, הבמה, והתלבושות. הפרק המוזיקלי כאמור הופקד לאורך רוב המיוזיקל בידיהן הנאמנות של הדיווות, ונעשה באופן מצוין ומדויק לצלילי עיבודים מקצועיים ומוצלחים. כשזה לא קרה, השירים הפכו לעיסת קולות לא ברורה, אם כי הרמונית, ולפתע העיבודים (לדוגמה במחרוזת קיילי מינוג האיומה) הפכו לבלתי נסבלים. כך היה גם בשירים אחרים שנוספו למחזמר ולא הופיעו בסרט.
החלק הבימתי, איך נאמר, היה חצי-כוח. נדמה שבעניין הזה לא באמת הביאו את ההפקה הבריטית המקורית. אוטובוס מסתובב על הבמה הוא לא חזות הכל. פרט לתאורה מוצלחת ולאוטובוס "פריסילה" המסתובב - התפאורה והבמה לא הרשימו, עד כדי זלזול מסוים בקהל שבא לראות שואו וקיבל פרורי פרוֹפְּס.
בעניין התלבושות, את זה אי אפשר לקחת מההפקה הזו, שגם זכתה על כך בפרס הטוני. שלל בגדי הדראג המוגזמים, התחפושות והפיאות המתחלפות בקצב מסחרר שאפילו לא מותיר דקה לנסות להבין "איך עשו את זה" - מרשים מאוד, ועושה המון כבוד לאמנות הזו, שלפעמים לא תמיד מוערכת בקרב הקהל הרחב.
לסיום חייבים לחזור לעוד כמה מילים עלינו, הישראלים, ועל ההפקה הישראלית. אין לי מושג מדוע נבחר ההיכל ביד אליהו לזה שיארח את המופע. אבל הבמה באתר הייתה קטנה מדי כדי להכיל מופע שאמור להיות גדול מהחיים באיזשהו אופן. גם התרגום המוקרן על המסכים היה שגוי, לקוי ולא עקב אחר המתרחש על הבמה. יתרה מכך, הרעיון של התרגום מתחת לבמה מוצלח, אבל הפקעת המסכים לטובת התרגום, השאירה את היושבים רחוק מהבמה מנותקים מההתרחשות ובעיקר מדמויותיהם של השחקנים - וחבל. ראוי יהיה אם יסיקו בדחיפות את המסקנות בעניין זה - פחות תרגום על המסכים הצדדיים ויותר מצלמות באולם שיקרינו את הנעשה על הבמה.
ואם כבר ישראלים, אז גם מילה על הקהל המיובש למוות שנכח אמש בהיכל. מי מכם שקורא שורות אלה ומתכנן ללכת למחזמר בימים הבאים - מביך שבכלל צריך להגיד זאת - מוזמן לשיר, לרקוד ולשמוח עם השחקנים על הבמה. הם מזמינים אתכם לעשות את זה - קבלו את הזמנתם. המבוכה אל מול הקהל שלא מסוגל לרקוד ולשיר את "I Will Survive", "Finally", "I Love The Nightlife", ואת שלל הלהיטים האחרים - מורגשת, בעיקר במחצית השנייה של המופע בו כל עם אחר היה נעמד על רגליו. כן, יצאנו גרועים. ממש.
אי אפשר לסכם בכך שמדובר בהפקה בינונית. בכל זאת, הגיעו אלינו הכוכבים המקוריים של המחזמר הלונדוני וזה ניכר בהחלט. אבל עדיין - ואולי בגלל - שמדובר באחד הסרטים המשמעותיים בשואו-ביזנס משנות התשעים ועד היום, קצת יותר השקעה הייתה יכולה להפוך את הערב למושלם.
