"המירוץ למיליון": משימות עולם שלישי
משתתפי "המירוץ למיליון" הגיעו לאפריקה, שהביאה איתה מראות מרשימים כמו סוואנה עם המון חיות מגניבות, צמיגים, אוהלים, חבלים ומפות עם סיכות. בלט בהיעדרו: ריגוש
רבותיי, אם חשבתם שתצליחו לברוח, דעו רק זאת: המציאות לעולם לא תפסיק להתאים את עצמה לטלוויזיה. היא אוהבת את הטלוויזיה. היא רוצה להיות בטלוויזיה. ואם "המירוץ למיליון" מגיע לאפריקה, אז גם המציאות תגיע לאפריקה. בצורת ביבי. והמציאות תתרפק על ימים טובים יותר בצורת מבצע אנטבה או העונה הקודמת, ואז תבכה קצת ותירדם. חבל רק שהפרקים באפריקה לא נהנים מתקציב דומה, כי אז אולי המשימות באפריקה לא היו נראות כמו משימות עולם שלישי.
בפרקים הקודמים:
במירוץ אוהבים לפנק לפנק לפנק, לכן סידרו לנו הפעם נקודת סיום אחרי שני פרקים - מותרות לפי כל קנה מידה של ריאליטי ישראלי - אבל בנקודת הסיום הזאת ציון ואביב זכו בכרטיס גירוד שאמר להם בקול הנכאים של רון שחר שהנקודה הזאת היא ללא הדחה. אחת משתיים שנקבעו מראש ואותן ההפקה יכולה להחליט אם לממש או לא לפי זהות הזוג שמגיע אחרון לנקודה.
היבשת עם הכי הרבה וייב (רק לי זה נשמע כמו פרס ניחומים בתחרות בין היבשות?) הביאה איתה מראות מרשימים כמו סוואנה עם המון חיות מגניבות, צמיגים, אוהלים, חבלים ומפות עם סיכות ושמות של מדינות. אז אולי אני מרגישה כאילו אני צופה באותו הפרק שוב ושוב אבל עם תפאורה שונה (לפחות בטסטמוניות תדביקו מאחורי הרצים תמונות של מומינים או משהו, שיכניסו קצת אדרנלין), אבל זה בהחלט עדיף על פרק הלקט שהורכב בעיקר משיהוקים של המתמודדים והזכיר לי פשטידת שאריות איטלקית.
הכוח של המירוץ טמון במשימות, להלן אבות המזון של הפורמט. כל אחת מהן היא סיפור הוליוודי קטן - עשויה מהחומרים שמהם עשויות אגדות. אנשים שאנחנו מזדהים איתם עומדים בפני אתגר מהמם – ניתור בתוך צמיגים תוך כדי חיבוק ילדים אפריקאים נגיד – הם נכשלים, מתייאשים, מגרדים את התחתית. בעידודם של בני הזוג שלהם ("זאת אחת המשימות הבודדות שבהן העדפתי אותך על קים", מעודד רז גל את אבא שלו) הם מוצאים בתוכם כוחות שלא ידעו על קיומם, מתרוממים כמו עוף החול על קבי-הג'ירפה שלהם ומצליחים להמריא.
הדרמה הבסיסית ברוב המשימות משננת עבורנו את אותו מסר פשטני לחיים - אם תתאמץ, בסוף תצליח. אם תאמין בעצמך, תוכל לעשות הכל. אם תמכור את הפרארי שלך יום אחד, תמכור גם את הספר שיספר על זה, ובכסף שתרוויח תוכל לקנות כמה פרארים אחרים. ובאמת לרוב הסיפורים הקטנים האלה יש סוף טוב. האדם שאסף את עצמו מתעלה וממשיך. הלקח הופנם. אנחנו יוצאים מהמשימה מחוזקים, ממשיכים הלאה אנשים טובים יותר. אבל עריכה רגישה ולא שטאנצית יכולה להפוך את החומרים האלה למשהו שכל אפריקה תתרגש בגללו.
העורכים מחזיקים בקלף הכי חשוב – אנחנו, הצופים, לא באמת יודעים מה קרה. מבחינתנו עברו 20 שנה בין הרגע שבו אביב סירב להפקיר את הברכיים של ציון, הברכיים שאמורות לשאת אותו לאורך כל קריירת הכדורגלן שלו (למרות שדי ברור שכל עוד הוא יתמקד בכדורגל המקומי, איש לעולם לא יצפה ממנו לרוץ), בזמן שבפועל יכול להיות שמדובר בעשר דקות. אין לי מושג. יכול להיות שהאחים שפלן המשיכו במשימת הסוואנה שלוש דקות אחרי שסיימו אותה. מבחינתנו הם הדריכו את המשימה עוד שעה כי הם מייצגים זן חדש של רצים עם השקפת חיים מעניינת: יותר חשוב ליהנות מאשר להתקדם במירוץ. אם מספקים לנו סיפור חלופי מעניין ובעל ערך, נאמין בשמחה שכל אפריקה מתרגשת. אבל אם לא יתנו לנו סיבה טובה להתמסר, אם אפילו ראש הממשלה נרדם בטקס, לא פלא שאנחנו ממשיכים לפשפש ולנסות להבין מה באמת קרה.
בשבוע הבא: משימת ריקודים עם ניחוחות של העונה הראשונה של "הישרדות ישראל", בנים בלי חולצה ושון סוף סוף מתמרד ותובע מקים לשתוק.
בקטנה:
"עשיתי חמש יחידות מתמטיקה, חמש אנגלית, חמש פיזיקה וחמש ערבית" – אביב, חלומו הרטוב של נפתלי בנט, שובר את כל הסטיגמות על כדורגלנים.
"מי מתעסק, זה מיקו" – בעוד אלפי שנה אנתרופולוגים סינים יקבעו שהמורשת הישראלית כללה טפטפות, נשק ותולעת
שמחפשת חכה.
"תעצמו את העיניים, זה אותו הדבר" – כל כך קל להתבלבל בין אפריקה לנגב כשאתה עמית גל.
"התנין זה לה קוסט. אפשר להמשיך" – ג'וז ולוז יודעים מהן העובדות החשובות באמת.
"הרגשתי שעם כל העוני הזה, פשוט כיף להם שם" – חן מבצעת הערכה מחודשת למצוקות העולם השלישי.
"זה לא קול, אל תקחו להם את העור" – בנצי מסכם קצר וקולע את תנועת הטבעונות.
