המרוץ נגד הגזענות
הסרט על ג'סי אוונס ריגש אותי, והזכיר לי שיש עוד דרך ארוכה במלחמה נגד האפליה. וגם: את מי באמת תזכרו מיורו 2016
לא מדובר ביצירת מופת, אבל הבמאי הצליח להחזיר אותי לתקופת גרמניה הנאצית ולסיפורו של אחד מגדולי הספורטאים בכל הזמנים – ג'סי אוונס. הסרט עוסק בגזענות. מחלה ממארת שצריך לחסל כשהיא עדיין קטנה.
עבר, הווה, עתיד, לא למדנו כלום.
דרך מעלית השירות
כמו רבים, גם אני שמעתי על ארבע מדליות הזהב בהן זכה אוונס בברלין. אני מכיר גם את סיפור יציאתו של אדולף היטלר מהאצטדיון האולימפי, בכדי להימנע מלחיצת יד עם המנצח השחור. אבל בסרט "המרוץ" למדתי שמה שפגע בג'סי אוונס יותר מכל, הייתה הגזענות שחווה אצלו בבית, באמריקה.
הידעתם: אוונס, ששבר שלושה שיאי עולם ב־45 דקות באליפות האתלטיקה של הביג־10, היה אוכל וישן, במהלך התחרויות עם חבריו האתלטים, במוטלים ובמסעדות שמיועדים לכהי עור בלבד.
ראשי המשלחת האמריקנית לאולימפיאדת ברלין איימו להחרים את המשחקים האולימפיים, אם לא יוסרו מרחובות ברלין ומהאצטדיון סממנים נאציים וגזעניים. במהלך המשחקים האתלטים השחורים אכלו אמנם באותו חדר אוכל לצד הלבנים, אבל בשולחנות נפרדים.
לפני ריצת השליחים 100X4 מטר, הגרמנים דרשו מראשי המשלחת האמריקנית ששניים מהרביעייה האמריקנית לא יתחרו. הם היו יהודים. אוונס סירב להחליף אותם, אבל נכנע ללחץ של ראש המשלחת שקיבל מהגרמנים שוחד וחשש שהם יחשפו אותו במערומיו.
לאחר החזרה לאמריקה נערכה לאתלט מספר 1 בעולם קבלת פנים חגיגית, אבל אוונס ואשתו לא הורשו להיכנס למלון מהכניסה הראשית ונשלחו למעלית השירות. בולט לא יישלח לכניסה צדדית, אבל אפילו בעידן בו נשיא ארצות הברית הוא אובמה, הגזענות לא הלכה לשום מקום.
המלחמה בגזענות היא מרוץ למרחקים ארוכים. לכו לראות את "המרוץ".
מר פנדלוביץ'
מה ההבדל בין אתלט שקופץ לגובה 2.34 מ', לבין זה שקופץ לגובה 2.35 מ'? שניהם עוברים בפועל 2.36 מ' לפחות, אחרת היו מפילים את הרף, ובכל זאת סנטימטר אחד מבדיל בין אלוף לבין אתלט מצוין שאולי יישכח. בשביל הסנטימטר הזה מתאמנים לפעמים ארבע שנים.
עד שנות ה־50 היה מקובל לחשוב שקצה גבול יכולתו של האדם, הוא תוצאה של 4 דקות בריצת המייל (1,609 מטר). ב־6 במאי 1954 קבע רוג'ר בניסטר תוצאה של 3:59.4 דקות, והפך לראשון שהצליח לרדת מארבע דקות. השיא החזיק מעמד שישה שבועות. עד לסוף 1954 ירדו רצים 37 פעמים מארבע דקות.
ספורטאים נמדדים במצבי לחץ ובעיטת פנדל אחרי ריצה של 10 קילומטר בשעתיים, זה מבחן אופי מצוין. בעיטת עונשין מ־11 מטר היא מאבק פסיכולוגי בין בועט לשוער. בזריקת עונשין בכדורסל, כאשר איש אינו מפריע, הלחץ על הזורק גדול יותר – כי אין אליבי לפדיחה. תשאלו את שאקיל אוניל או את ליאור אליהו איך זה להיחנק על הקו. אבל מופע האימים של בועטי הפנדלים הגרמנים והאיטלקים, היה בשבילי מעבדה אנושית לפנתיאון.
ארבע מתוך עשר הבעיטות הראשונות הלכו מחוץ למסגרת. סופרמנים שמרוויחים עשרות אלפי יורו בשבוע, עמוסים בטונות של דאווין, הגיעו לאחד משיאי הקריירה, ולעיני כל העולם עשו במכנסיים כמו ילדים במשחק נוער. הטובים בעולם רועדים מפחד, עוצמים עיניים ובועטים לשמיים, או שעוצרים את הריצה לפני הבעיטה ומתבלבלים.
כולנו מושפעים ממה שקורה סביבנו. מי יותר, מי פחות. המטרה של הבועט היא להקטין את ההשפעה הסביבתית למינימום, להתנתק מהסיטואציה. לא לשמוע את הקהל, לא לראות את השוער שמולו. שחקן צריך להחליט מהי הבעיטה הנכונה בשבילו, להתאמן ולהתרכז בביצוע שלה. אם תחלקו את השער למשבצות דמיוניות של חצי מטר על חצי מטר, תקבלו משבצת ליד חיבורי הקורות – לשם צריך לכוון. מי שיתאמן בכל יום בבעיטות למשבצת הזאת – יפגע ב־90 אחוז. נכון שבעיטה אחת מעשר תעוף מחוץ למסגרת, אבל ליתר התשע השוער לא יגיע. ומה היו אחוזי ההצלחה של עשרת הבועטים של גרמניה ואיטליה?
מי שמנסה לצפות לאן השוער יקפוץ, מפסיד. לפעמים הוא טועה בהערכות שלו. בכל מקרה השוער הוא שמכתיב לבועט לאן לבעוט. ביתר המקרים הבעיטה לא מכוונת. במקום להתמקד במה שהוא צריך לעשות, הבועט הופך לקורבן. כששחקן בלחץ – השער נראה נמוך, טבעת הסל מתכווצת, הכדור הופך לענק ולשוער יש שמונה זרועות. שחקן לא ממוקד נסחף לתרחישי אימה ומדמיין מה עלול לקרות אם יחמיץ.
אני מופתע בכל פעם מחדש לראות מאמנים מהשורה הראשונה קובעים את זהות וסדר הבועטים רק בתום 120 דקות. הכל צריך להיות ידוע ומתורגל באימונים, אלא אם שחקן נפצע או ביקש לא לבעוט. אנטוניו קונטה, שהוכתר לא רשמית למאמן מספר 1 ביורו, ביצע חילוף הזוי בדקה ה־119, והכניס שחקן קר - זאזה, שבעט לשמי בורדו את אחד הפנדלים המזוויעים בתולדות הכדורגל.
החדשות הטובות: תקרות וקירות זכוכית הם וירטואליים. קיימים רק במוחנו. החדשות הרעות: מאחורי כל קיר, יש עוד קיר.
זיכרונות מאיסלנד
80 אלף איש, למעלה ממחציתם צרפתים, עמדו והריעו לנבחרת איסלנד שהפסידה 5:2 למארחת היורו ברבע הגמר. מהטורניר הזה יזכרו את אלופת אירופה 2016, ואת איסלנד. אם לאו מסי נשבר ומודיע על פרישה מנבחרת ארגנטינה אחרי החמצת פנדל בגמר הקופה אמריקה, כנראה שהעולם לא מתחלק למנצחים ולמפסידים, אלא לווינרים ולוזרים.
לא כל מי שמפסיד הוא לוזר, ולא כל מי שמנצח הוא ווינר.
לפנייה לכתב/ת 
