תלמידים יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים

תוכנית "גשרים לשלום" היא תוכנית חינוכית לה שותפים רשת אורט ישראל, גוגל ומרכז פרס לשלום שחברו יחד מתוך רצון לחבר לבבות וליצור דרכי הידברות ושיח בין ערבים ליהודים כדי להנהיג שיתופי פעולה לקראת עתיד טוב יותר וחברה ישראלית הוגנת ואיכותית. הגופים מעוניינים לקדם תשתית לחיים משותפים בחברה בישראל, להעצים את המורים והתלמידים כמנהיגים חינוכיים בתחום החיים המשותפים ולעודד שיח שיתופי בין צוותים חינוכיים ותלמידים בין בתי הספר דוברי עברית וערבית של רשת אורט ישראל.

צפו בסרטון המציג את הפעילות: 

איתמר, תלמיד המשתתף בפרויקט משתף:

תקופה של הרבה קריאות.. ספורט... פיגועים...

הסכסוך היהודי-ערבי מטריד אותי כבר הרבה זמן, במיוחד בתקופה האחרונה בה ילדים בני גילי אוחזים סכין בידם ויוצאים לפגוע בנפשם של אחרים רק בגלל דתם. וככשאלתי על הנושא תמיד אמרו לי: "כשתגדל אתה תבין", זה נורא הכעיס אותי. רציתי להבין כבר עכשיו את מה שאף אחד לא היה מוכן להסביר לי בגלל גילי "הצעיר". נראה כי המבוגרים כל הזמן עסוקים בלהגן עלינו, הילדים שלהם, ובניסיון להשאיר אותנו תמימים וצעירים לכמה זמן שרק יוכלו.

לפעמים זה נראה כי ההורים שלנו קצת שכחו כי הזמנים השתנו ובתקופה שבה אנחנו חיים היום הכל הרבה יותר זמין ונגיש. את כל מה שההורים שלנו לא רוצים שנדע, כי אנחנו עוד "צעירים" מידי מכדי להבין, ניתן למצוא על ידי חיפוש מהיר וקליל באחד מאתרי החיפוש הרבים הקיימים. כאן, בעולם הטכנולוגי, ההורים משאירים אותנו חשופים לכל מי שרק ירצה למלא את המחשבות שלנו בססמאות וברעיונות שיתאימו את שלהם אך לא דווקא יהיו אמינות או נכונות.

אז זה מה שעשיתי, את כל מה שלא רצו לספר לי או להסביר לי הלכתי וחיפשתי באינטרנט. אז ניכנסתי לדף פה ולדף שם, קראתי את מה שההוא חושב ואת מה שזה חושב, ובסוף לא ידעתי מה לחשוב יותר. כל כך הרבה קולות, כל כך הרבה דעות שונות לגבי נושא אחד אשר משותף לכולם, איך אני אמור לדעת או להבין מי הצד הצודק ומי הצד האשם שאחראי למצב?

הבנתי שבחיפוש לבד אני לא אמצא את התשובות שאני מחפש וכי אני צריך למצוא דרך לא רק לקרוא דעות על המצב אלא לשמוע ולדבר עם אנשים שחיים אותו בצד השני.

המפגש הראשוני היה מלחיץ אבל מהר מאוד הפחד התחלף בסקרנות. שני ילדים, יהודי וערבי, יושבים כל אחד מול מסך אחר ומדברים- בלי חששות, בלי פחדים, בלי מעצורים, פשוט מדברים. השימוש במחשב, שבו אני מבלה את רוב יומי, נתן לי הרגשה של ביטחון במהלך השיחה ואפשר לי להיות אני. היום כשהפרויקט עומד להסתיים וכבר פגשתי את חברי לפרויקט פנים אל פנים אני מבין כי רק בדו-שיח סובלני ופתוח ניתן להבין ושלמוע את "האחר".