הרמדאן עוזר לדו-קיום
בשנים האחרונות, אנו עדים גם לתופעה מבורכת המלווה את חודש הצום. תופעה המרחיבה את גבולות הסולידריות החברתית ומעניקה לה משמעות אוניברסלית - הביקורים של יהודים רבים ביישובים הערביים בחודש הזה
בכל שנה, מאז שאני זוכר את עצמי, אני מציין עם בני משפחתי את חודש הרמדאן. "שהר אלסיאם", קרי חודש הצום, הוא אחד מחמשת עמודי התווך של האסלאם ומצווה שכל מוסלמי חייב לקיים. בכל יום צמים מעלות השחר ועד לשקיעה - אסור לאכול, לשתות או לעשן.
עוד בערוץ הדעות:
מאז היותי ילד, ועדיין, חודש הצום הוא חוויה דתית וחברתית כאחד עבורי. רוב האנשים, גם אלה שאינם דתיים, משתדלים לכבד את המצווה ולצום במשך כל החודש, ולא תמיד ממניע דתי. בקרב לא מעט מהמוסלמים נתפס החודש הזה כאירוע קהילתי ונורמה חברתית. ואכן, לא רק העניין הדתי נוכח בחודש הזה - כאשר מרבים הצמים לפקוד את המסגדים, להתקרב לאלוהים ולשמור על הוראות המצווה - אלא גם העניין המשפחתי, הקהילתי והחברתי מעורבים ונוכחים בו חזק.
בנוסף לקיום המצווה הדתית, מרבים האנשים בחודש הזה לבקר את קרובי המשפחה, בעיקר את הצד הנשי - האחיות, האמהות והדודות שלנו, את השכנים והחברים ומרבים במעשי חסד.
יותר מכל מצווה אחרת, חודש הצום מאגד מגוון של ערכים אנושיים וחברתיים בתוכו. אצלנו, המוסלמים, מבחינים בין מצוות "אלסיאם" הקשורה בצום הקיבה, לבין "אלסוום" הקשור בלשון, כלומר תענית ההימנעות משקר, רכילות, לשון הרע וכל דיבור הפוגע בבני אדם. המוסלמי מצווה בחודש הזה להימנע מריבים או מוויכוחים מיותרים, כך שבחודש הזו צמים גם הקיבה וגם הלשון. "מי שלא נמנע מדברי ומעשי שקר אין לאלוהים צורך בהימנעו מאוכל ושתיה", ציווה אותנו הנביא מוחמד עליו השלום.
לחוות את הרעב
הרמדאן הוא גם חודש של סולידריות חברתית. אנחנו מצווים לצום כדי לחוות את הרעב ולזכור את העניים שבקרבנו. בחודש הזו מצווים אנחנו לאסוף צדקה ולחלק לנזקקים. אנחנו צמים כדי ללמוד מה היא סבלנות וסובלנות. לסבול את הרעב והצמא. זוהי הזדמנות להתבוננות פנימית, איפוק וצניעות.
בשנים האחרונות, אנו עדים גם לתופעה מבורכת המלווה את חודש הצום. תופעה המרחיבה את גבולות הסולידריות החברתית ומעניקה לה משמעות אוניברסלית - אני מתכוון לתופעה של ה"רמדאן מרקט" והביקורים של רבים מבני העם היהודי ביישובים הערביים בחודש הזה.
ביקורים אלו, גם אם נעשים מתוך מניעים מסחריים, או אפילו אקזוטיים, יוצרים קרבה והבנה בין שני העמים החיים באותה ארץ משותפת. המרחב המקומי ביישובים הערבים הופך למרחב משותף. מבחינתי, זו רוח החג האמתית. אבל לא צריך לחכות לרמדאן, אפשר להיפגש בכל יום, כל מה שצריך לעשות זה להיכנס לאוטו ולנסוע. אה, ולהשאיר בבית את הפחדים, הדעות הקדומות והסטיגמות. אתם תראו שמהר מאוד נבין כמה אנחנו דומים.
סאמר עתאמנה, מנהל שותף למחלקת חינוך בגבעת חביבה ותושב כפר קרע
לפנייה לכתב/ת 
