"נדיר ששחקנית לבושה יותר מהשחקן שאיתה"
מאז "הזאב מוול סטריט", מרגו רובי הפכה לכוכבת לוהטת בהוליווד - גם כשהיא מכוסה כולה בבגדים כמו בסרט "האגדה של טרזן", בו אלכסנדר סקושגורד הוא זה שמתערטל. "כשראיתי אותו, המוח שלי התרוקן והלסת נשמטה", היא מספרת בראיון ומסבירה למה היא ממשיכה לגור עם שותפים
מרגו רובי הפכה תוך זמן קצר לשם החדש והלוהט בהוליווד. עם השתתפות בשני הסרטים הגדולים של הקיץ הקרוב, "האגדה של טרזן" ו"יחידת המתאבדים", השחקנית האוסטרלית מבססת את עצמה כאיט גירל הנוכחית של תעשיית הקולנוע. רובי זינקה במהירות שיא לתודעת הציבורית כששרפה את המסך בתפקיד אשתו השניה והלוהטת במיוחד של ג'ורדן בלפורט, הלא הוא ליאונרדו דיקפריו ב"הזאב מוול סטריט" של מרטין סקורסזה, ומאז היא לא עוצרת.
המפגש עם רובי התקיים בעוד היא חוגגת יום הולדת 26, ובמקביל את עליית "האגדה של טרזן" למסכים. למרות לוחות הזמנים האינטנסיביים ומסע יחסי הציבור המפרך לסרט, השחקנית שומרת על מצב רוח מרומם ומקפידה לענות לעומק ועם כוונה על כל אחת מהשאלות המופנות אליה, כאילו לא הייתה זו הפעם המי יודע כמה בה היא נשאלת על אותו הנושא.
באדפטציה החדשה לסיפורו של טרזן, מגלמת רובי את ג'יין, אישתו ומושא אהבתו של הגיבור (אלכסנדר סקושגורד). אולם, בניגוד ל"אני טרזן, את ג'יין", הדמות של ג'יין אותה מביאה רובי למסך היא לא עוד דמות של עלמה במצוקה. "לחלוטין לא רציתי שג'יין תהיה עוד דמות נשית קולנועית חסרת אונים. זה היה כיף להרגיש שהיא יכולה לדאוג לעצמה ולא צריכה גבר שיציל אותה", היא אומרת.
"אנחנו בשנת 2016, וזו הייתה צריכה להיות דמות שנשים יכולות להזדהות איתה, בהתאם לרוח התקופה. אני לא חושבת שזה היה מרגש את הצופים אם היו רואים אותה יושבת על הספינה, עם כוסית רום ביד ומחכה שטרזן יגיע. זה יותר כיף לקהל לצפות בקרב מוחות שמתחולל בינה לבין הדמות של הנבל שמשחק כריסטוף וולץ, מאשר לראות אותה כל הזמן במצוקה פאסיבית. רציתי שהיא תהיה מסוגלת להילחם ולפתור את הסיטואציה בעצמה. גם ככה אפשר להבין למה טרזן אוהב אותה כל כך".
בסרט, הקהל מוצא את טרזן וג'יין עשר שנים אחרי שהם עזבו את אפריקה - שנים בהן התיישבו בלונדון, חזרה בטירת גרייסטוק. טרזן נשאר הרחק מאחור ביערות הפראיים של אפריקה ובסביבתו החדשה הוא מוכר כלורד ג'ון קלייטון. אבל אז שהוא מתבקש על ידי הפרלמנט האנגלי לחזור לאפריקה, לקונגו, בהזמנתו של מלך בלגיה, ליאופולד.
"טרזן חושב שאפריקה מסוכנת לג'יין. הוא לא רוצה שהיא תחזור איתו לשם, אולם היא לא מוכנה לשמוע, לא מוכנה להישאר מאחור. אפריקה היא גם הבית שלה והיא רוצה לחזור הביתה. ג'יין היא לא טיפוס כנוע וקשוב, היא באופן קבוע נלחמת על עמדתה, יש לה דעות חזקות והיא משמיעה אותן", אומרת רובי.
את חושבת שזה גם יותר 2016 שהדמות שלך היא זו שפחות מחפיצים אותה, ודווקא זה השחקן שלצידך שרץ כל הסרט ללא חולצה ומעורר הפעם את הפנטזיות?
"לגמרי 2016! אני מאוד בעד להחפיץ את אלכס, בטח כמו כל אישה אחרת בעולם הזה. הוא חתיך הורס עם קוביות בטן מטורפות. ברצינות עכשיו, זה היה לחלוטין שינוי מבורך. נדיר שהשחקנית לובשת יותר בגדים מהשחקן שאיתה, אז אני מרגישה ממש אסירת תודה. ג'יין לבשה בגדים והם נקרעו כשהיא רצה בג'ונגל, אבל אין שום סיבה שאני אופיע פתאום עם רק כיסוי חלציים. זה סתם אבסורד".
"עם זאת, אני חייבת להגיד שכשראיתי את אלכס בפעם הראשונה על הסט בלי חולצה המוח שלי התרוקן והלסת שלי נשמטה, אני יחד עם כל שאר אנשי הצוות. אנשים הפסיקו לעבוד. אפילו הגברים. זה מדהים. לי אף פעם לא היתה את המשמעת העצמית להיכנס לכזה משטר של כושר ודיאטה, אני כל כך אוהבת לאכול והכל. כוח הרצון שלו ממש הרשים אותי".
רובי מספרת שהיא דווקא לא מהמתמצאים בסיפור של טרזן, לא קראה את הספרים, ולא ראתה אף סרט בו ג'וני וויסמילר דופק על החזה ושואג מראש של סלע. הסרט היחיד שראתה היה דווקא הגרסה המצוירת זוכת האוסקר מבית דיסני. מהסיבה הזאת אין לה שום אפשרות להשוות בין הג'יין שלה לאחרות. "אין לי ספק שהג'יין שלי היא החביבה עלי ביותר. גם העובדה שאף ג'יין אחרת לא ממש השאירה חותם, אומרת משהו. אני מקווה ששלי תישאר יותר עם הצופים", היא אומרת.
רובי נולדה בקווינסלנד שבאוסטרליה, לאבא חוואי ואמא פזיוטרפיסטית. היא ושלושת אחיה גודלו באהבה רבה על ידי אמם, אך האב לא היה ממש נוכח. רובי הצעירה נאלצה לעזור בפרנסת הבית, ובגיל 16 כבר עבדה בשלוש משרות. היא למדה דרמה בבית הספר, ובגיל 17 עברה לבדה למרלבורן על מנת להתחיל בקריירת משחק מקצועית. לאחר מספר תפקידים קטנים בסרטים וכמה פרסומות, לוהקה רובי ב-2008 לאופרת הסבון "שכנים שכנים", בהתחלה בתפקיד אורח ועם הזמן בתפקיד קבוע.
לאחר כשלוש שנים נפרדה רובי מהתפקיד, ועברה ללוס אנג'לס במטרה לנסות ולפרוץ בהוליווד. היא קיבלה תפקיד בסדרה "פאן אם" לצידה של כריסטינה ריצ'י ועוד תפקיד קטן בסרטו של ריצ'ארד קרטיס "כל הזמן שבעולם" ואז הגיע סקורסזה. הוא ראה את הפוטנציאל הגלום באוסטרלית הצעירה. הופעתה של רובי ב"הזאב מוול סטריט" זכתה לביקורות מצוינות ולאהבת הקהל. היא הוכרזה כפצצה בלונדינית עם אישיות ונוכחות כובשת ואחת שצריך לשים לב אליה.
בסרט הבא שלה "פוקוס" לצידו של וויל סמית' היא כבר לא הייתה אלמונית. בעקבות שני הפרוייקטים האלה, קיבלה רובי את התפקיד של ג'יין, ולאחריו את התפקיד של הארלי קווין - הסייד-קיק של הג'וקר ב"יחידת המתאבדים" בבימויו של דיוויד אייר שייצא לאקרנים בחודש הבא.
רובי מספרת שהצילומים ל"יחידת המתאבדים" היו הדבר הפיסי הכי קשה שהיא עשתה בחיים. "כשהתחלתי לצלם את 'האגדה של טרזן', חשבתי שזה סרט פיזי ביחס למה שעשיתי עד אותו הרגע. עדיין זה היה סרט כייפי לצלם. הייתי עם נעליים שטוחות ובגדים נוחים ומכונות הגשם והעלים לא גרעו מההנאה. אבל אז הגיע 'יחידת המתאבדים', וכל דבר אחר נראה פתאום קלי קלות. היו שם כל כך הרבה פעלולים, ואת רובם עשיתי עם זוג עקבים. היו צילומים שלא הייתי בטוחה שאצליח לסיים. קשה ברמות".
זה נכון שאת ספורטאית מעולה?
"אני חושבת שאני מקבלת יותר קרדיט ממה שמגיע לי. יחסית למישהו שהוא באמת אתלט, אני פאתטית. אבל, בגלל שאני שחקנית כולם עושים מזה משהו שהוא הרבה יותר ממה שהוא באמת. אני רחוקה מלהיות ספורטאית אולימפית. אני גולשת גלים ומתה על זה. עושה טרפז כבר הרבה שנים ואוהבת גם את זה, ואני משחקת הוקי קרח. בשנים האחרונות אני פחות יכולה לעשות את כל הדברים האלה כי בחוזי העבודה מצוין שאסור לי לעשות כל ספורט מסוכן או פיזי שיכול לגרום לי לנזקים - כי אז זה עולה להפקה המון כסף, אז לא לוקחים סיכונים".
אלכסנדר סקושגורד כבר העיד כי רובי הרבה יותר חזקה ממה שהיא נראית, ושהסצינה ממנה יצא החבול ביותר במהלך צילומי הסרט היא דווקא סצינת הסקס שצילמו השניים. "לא פצעתי אותו", השחקנית מבקשת להבהיר, "אני מניחה שנסחפנו קצת בלהט הרגע, והבמאי (דיוויד ייטס - ש.ג.) כן ביקש שנהיה פראיים יותר. זה לא שהעפתי לו אגרוף בפנים או משהו כזה. יוצא לי שם רע של אחת שמרביצה לכוכבים שלצידה".
למרות ההצלחה המטאורית שלה רובי מנסה לחיות את החיים הרגילים. היא מתגוררת בלונדון עם בן זוגה בשנתיים האחרונות, עוזר במאי בשם טום אקרלי, והשניים חולקים דירה בקלפהאם עם עוד ארבעה שותפים. "זה נראה לי מטורף להוציא סכומים ענקיים של כסף על דברים שלא ממש צריכים. פרופורציות זה דבר חשוב בחיים", היא קובעת.
"לא חוויתי את ההצלחה בגיל צעיר. אני לא חושבת שהייתי יכולה להתמודד עם זה בכלל. כשהייתי צעירה יותר פשוט רציתי להיות כמו כולם. אפילו שנאתי את השם שלי, כי לאף אחת אחרת לא קראו מרגו. זה הביך אותי. רציתי להיות אמה או שרה. היום אני מבינה ויכולה להעריך את השוני. אז למזלי ההצלחה שלי הגיע בגיל יותר מבוגר. נכון שהחשיפה הגיעה בפתאומיות וזה מוזר ולקח קצת זמן להשלים עם זה. אבל זה הכל עניין של גישה והבנתי די מהר שהגישה הלא נכונה תהפוך את חיי ליותר קשים".
